נראה שהאוטובוס לא יגיע לעולם. כבר שעה אני עומד פה בתחנה שליד
הבית שלי, אפילו מקומות ישיבה אין פה, כי העירייה, או אגד, או
מי שזה לא יהיה שמתכנן ובונה את התחנות, חושב שלא חשוב שיהיו
מקומות ישיבה בתחנה נידחת כמו זו שבאמצע רחוב פייגנבוים. ומה
אם זקן, או קשיש בשפת הפוליטיקלי-קורקט (כאילו יש הבדל בכלל),
רוצה לקחת אוטובוס מכאן - לא מגיע לו מקום להניח בו את הרגליים
העייפות שלו? אני אמנם לא זקן במלוא מובן המילה, אבל אני כבר
בן 37 ויש לי כאבי גב נוראים מאז תחילת שנות התשעים של המאה
הקודמת. הרופא טוען שזה באשמתי, אבל אם תשאלו אותי זה בגלל
הספסלים הנוראיים האלה של תחנות אוטובוס. כסאות עם משענות
מניאטוריות ששוברות את עמוד השדרה.
אני רואה אוטובוס מתקרב, אבל זה לא האוטובוס שלי כמובן.
איכשהו, באורח פלא שפשוט זועק לתיאוריית קונספירציה נגדי, תמיד
כשאני מחכה לאוטובוס עוברים כל הקווים בעולם, אפילו כאלה שבכלל
לא אמורים להגיע לכאן, חוץ מזה שאני אמור לעלות עליו. יש לי
אפילו רעיון למניע של חברות האוטובוסים להתנכל אליי - זה בגלל
שאני היחיד שמתנגד לשליטה של הכרטיסנים. כרטיסן - המקצוע הכי
מטומטם שקיים. שומרי סף הם פשוט עובדים הכרחיים לאנושות לעומת
הכרטיסנים. הרי מתי כבר אנשים מתפרצים לאוטובוס בלי כרטיס ובלי
שהנהג ישים לב אליהם? ואם כן, אפשר לחשוב באיזה פשע הרסני
מדובר. אבל לכרטיסן לא אכפת. הוא מסתובב ברחבי האוטובוס, ועוד
במדים, שיחשבו שהוא איש חשוב או משהו, ומטריד נוסעים תמימים
בבקשה שיראו לו פיסת נייר מכוערת בגודל 6 מ"מ, שהוא יידע שהם
באמת ראויים לנסוע באוטובוס. פעם כרטיסן רוסי ביקש לראות את
הכרטיס שלי. באמת, כאילו מישהו שומר את הכרטיס שלו, כרטיס זעיר
ומטונף שמעיד על נסיעה בשווי 4 שקלים. זה כמו לשמור קבלה על
מסטיק. אמרתי לו שישאל את הנהג אם שילמתי לו. "כולם אומרים
'תשאל את הנהג'. רד מהאוטובוס!". המניאק הכריח אותי לרדת
מהאוטובוס! כרטיסנים הם עם של אנשים עם רגשי נחיתות שהם לא
הגיעו לאוניברסיטה או שיש להם זין קטן, ומכריחים אנשים שומרי
חוק לרדת מהאוטובוס כדי לפצות על זה. מאז אני שומר את הכרטיסים
המחורבנים שלי, אבל אני שומר אותם בתוך הפה שלי, לועס ומרטיב
אותם עד הסוף, כדי שאם יבוא כרטיסן ויבקש את הכרטיס שלי, הוא
יקבל ביד כרטיס נוטף רוק. עד עכשיו לא ביקשו, אבל זה רק עניין
של זמן עד שאחד מחסרי התועלת האלה יצטער על שהוא החליט אי פעם
להתעסק איתי.
האוטובוס מגיע לבסוף, באיחור של 8 דקות כמובן. שוב לא היה שום
כרטיסן. אני יורד בתחנה במרכז הישן. יש לי שם חנות לאביזרי מין
ששמה "הרגל השלישית", שזה משחק מילים די מתוחכם שהמצאתי בעצמי,
שמצד אחד זה כמו חנות התקליטים ההיא "האוזן השלישית", ומצד שני
הרגל השלישית היא כאילו הזין - הבנתם? לידי יש מצד אחד
חומוסייה של אשכנזי אחד, יוגב, שקוראים לה "יוגב המנגב" (כאילו
אשכנזים יודעים להכין חומוס), ובצד השני יש חנות לדברי מאפה
שקוראים לה "דוקטור בורקס".
בחנות שלי אני מעסיק רק חתיכות, לא כי זה משנה לי אישית, זה
פשוט מושך קונים. אנשים לא רוצים שאיזו שמנה תעזור להם למצוא
את התחתונים האכילים שהם מחפשים. יש משהו מפחיד בזה. יש להן גם
תלבושת אחידה כזו, שגם אותה עיצבתי בעצמי, שזה מין ביקיני כסוף
בצורה עתידנית. הרבה עובדות התלוננו שזו התעללות להכריח אותן
ללבוש את זה בחורף, כי הן קופאות, ואני, כבעל עסק מתחשב שרוצה
שהעובדים שלו יהיו מרוצים, הסכמתי, למרות שזה משך קונים, שהן
יכולות ללבוש בין נובמבר לפברואר מה שהן רוצות, בתנאי שזה יהיה
צמוד וחושפני. אבל הן, כפויות טובה, לפעמים לובשות משהו שלא
בדיוק עונה על הסטנדרטים, ואז אני שולח אותן הביתה להחליף
בגדים, ואם הן לא מסכימות גם לזה, אין לי ברירה אלא לפטר אותן.
אני לא יכול להחזיק מורדים אצלי בצוות. גדולים ממני כבר נפלו
בגלל דברים כאלה.
מדי פעם, מישהי שעבדה אצלי בעבר, וזו תמיד מישהי שכבר התחתנה
ויש לה ילדים, שהיתה פעם יפה ואיבדה את זה, תובעת אותי על
הטרדה מינית ואומרת שתנאי העבודה ב"רגל" היו איומים, ושאני
מנצל נערות חסרות פרוטה שנראות טוב, מכריח אותן ללבוש בגדים
חושפניים ולהיות נחמדות לסוטים שבאים לשם, ושאם מישהי מזדקנת
או משמינה קצת היא מיד מפוטרת. תנאים איומים, זה הקשקוש הכי
גדול ששמעתי אי פעם. הן מקבלות המון כסף על לא הרבה עבודה, וכל
העניין עם התלבושות וההתנהגות שלהן הכרחי. זו חנות סקס, בכל
זאת. כל זה לא משנה אבל. מעולם לא הפסדתי באף אחת מהתביעות, כי
אחי הוא עורך דין מהטובים במדינה, והוא עובד בשבילי בחינם
(אחרי הכל, משפחה זו משפחה). אפילו הוא, אבל, אומר לי כל הזמן
שיום אחד גם לו ימאס להגן על השטויות שאני עושה ואז אני באמת
אהיה אבוד, אז כדאי שאני אפסיק להתייחס ככה לעובדות שלי, חנות
סקס או לא. הוא סתם מאיים אבל. אני יודע, אני אחיו. אם כבר
צריך לתבוע מישהו, לדעתי, זה את דוקטור בורקס, בגלל השם הטפשי
שלו.
אני נאלץ להישאר בעבודה מאוחר מהרגיל הערב. הגיעו בדואר חבילות
של קלטות פורנו חדשות, רק חודש מהיום בו הזמנתי אותן. לאחר שכל
העובדות החליפו את בגדיהן ונטשו, נשארתי לבדי בחנות, למיין את
סרטי הפורנו על המדפים. יש המון סרטים, לכולם שמות
כאילו-מתוחכמים כמו "cum together" (שזה משחק מילים שמוצה כבר
לפני יובלות אך ממשיך להישחק) או "buttman", תמיד פארודיות על
דברים אחרים. מהתמונות והכיתוב על העטיפה אני מנחש את המחלקה
אליה משתייך הסרט (פורנו רך או קשה) ואת האגף בו הוא צריך
לעמוד. בפורנו קשה יש כלליים, חיות, סאדו-מאזו, דברים כאלה.
בסרטים הרכים מנסים להחביא את הפורנוגרפיה מאחורי עלילה
אווילית במיוחד - ואז אני צריך גם למיין לבלשי, בדיוני, כל
הז'אנרים הרגילים. זו עבודה לא מסובכת כלל, אך מייגעת למדי, כי
הסרטים האלה באים בחבילות של מאה. מדי פעם אני בוחר סרט ששמו
או תקציר עלילתו מצאו חן בעיניי במיוחד, ומכניס אותו למומלצים.
זה נותן ללקוחות הרגשה שהם לא הסוטים היחידים בעולם. אני יודע
שהעובדות חושבות שאני ממש צופה בכל הסרטים המשעממים האלה, וגם
אני אכחיש הן לא יאמינו, אבל זה לא משנה לי. רובן לא מעניינות
במיוחד, וגם ככה אין לשמן מקריח כמוני סיכוי איתן.
כבר אחת-עשרה וחצי בלילה כשאני מסיים את מלאכתי ויוצא מהחנות.
כמעט שלוש שעות שאני יושב ומסתכל על עטיפות של סרטים כחולים.
אני יודע שזה די אירוני שחנות למבוגרים בלבד נסגרת עם החשכה,
אבל אני לא טיפוס לילי, ועד עכשיו זה לא הזיק לעסקים במיוחד
(או אולי כן, אין לי שום דרך לדעת בעצם), אז נשארתי ככה. בדרכי
לסובארו הכחולה שלי אני מוצא להפתעתי את אחת העובדות שלי על
המדרכה המטונפת שמחוץ לחנות.
"מה את עושה פה בשעה כזו?", שאלתי.
"סתם... לא חשוב".
לפתע דמעה קטנה נוצצת מתחת לעינה השמאלית. אני מנסה להיזכר
בשמה ולא מצליח. היחסים ביני לבין העובדות לא גלשו מעולם לפסים
אישיים במיוחד. פרט זה תמיד עזר לי להתמודד עם תיקי ההטרדה
המינית.
"רוצה שאני אאסוף אותך הביתה? איפה את גרה?"
"לא. אני אסתדר", היא מתרוממת ממקומה, נועצת בי מבט בוחן
לשנייה ומתחילה לצעוד לכיוון לא ברור.
"לפחות תני לי לקנות לך משהו לאכול".
היא מסתובבת. "מה יש לך להציע?"
למה הצעתי את זה בכלל? אין לי כסף עליי לקחת אותה למסעדה, וגם
אם היה לי לא הייתי רוצה לבזבז אותו ככה. השלט האדום הגדול של
דוקטור בורקס משך את עיניי.
"בורקס?"
"טוב".
לא הלהיבה אותי במיוחד המחשבה לסעוד במקום שאני מתעב מזה שנים,
בלי להיכנס לתוכו מעולם, ועוד ממש לשלם כסף על התענוג המפוקפק,
אך כבר הצעתי לה לאכול ושום פתרון עדיף לא עלה במוחי. דוקטור
בורקס, או לפחות מי שזיהיתי כבעל המקום, הוא גבר שמנמן בגיל
העמידה, ששיערו המאפיר משוח, או שמא יש לומר טבול, בשמן. לא
ממש עלה על ציפיותיי. אני מזמין גבינה עם כל התוספות (ביצה
קשה, חמוץ, זיתים), וידידתי עלומת השם מזמינה תפו"א, עם מלפפון
חמוץ בלבד. "אני לא אוכלת ביצים", היא ממהרת להסביר.
אנו מתיישבים באחד השולחנות הפנימיים. אין לנו, כפי שצפיתי, אף
עניין משמעותי לדון בו ושתיקה ארוכה שוררת בזמן האכילה. "זה
טוב", היא אומרת לפתע.
"את לא חושבת שיש לו שם מטומטם?"
"תהיה קצת בשקט. אתה צועק".
"לא אכפת לי. 'דוקטור בורקס'. הוא בטח רוצה שאנשים יחשבו שהוא
אינטיליגנט כי יש לו תואר דוקטור ויאכלו אצלו בורקסים".
היא מחייכת. רק עכשיו אני מבחין ביופייה. יש לה שיער כהה חלק
וארוך ההולם את תווי הפניה החכמים, וחיטובי גופה בולטים
מחולצתה השחורה הצמודה, העשויה מבד דק שמעורר חשק למשש אותו.
לפתע נעמד מולנו בעל המקום, אותו גבר בגיל העמידה עם תסרוקת
איומה. "עופו מהמסעדה שלי", הוא קורא.
"מיד אחרי שנסיים את הבורקסים שלנו", עניתי, "נצא מהמקום שאתה
מתעקש לכנות אותו מסעדה".
"אף אחד לא מעליב את השם שלי ונשאר פה".
"'דוקטור בורקס'? זה השם הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי".
הוא מתקדם לעברי וצווח "עופו מפה!".
אני מסמן לחטובה להשאר במקומה וממשיך לאכול. הדוקטור הניף
אגרוף במטרה לתקוע אותו בפרצופי, אך אינסטינקט נדיר מבחינתי
גורם לי להקדים אותו ולפגוע קשות בבטנו. הוא כבר אדם די מבוגר,
והמכה קיפלה אותו לגמרי. בעודו נשכב על הרצפה וממלמל משפטים לא
ברורים, מביטה בי שותפתי לשולחן בתדהמה.
"מה? לא התכוונתי שזה יקרה. הוא התחיל! אפילו לא ידעתי שיש לי
כוח כזה. אני בקושי מצליח לפתוח פקקים של קולה".
"נו, באמת. לפחות תזמין אמבולנס. הבן אדם גוסס".
"גוסס... לא צריך להגזים".
בכל מקרה היא הצליחה לשכנע אותי, ומיד אחרי שסיימתי את הבורקס
עם כל התוספות אני  מחייג מהטלפון שבדלפק לאמבולנס (למעשה קודם
חייגתי למכבי אש. התבלבלתי בין שני המספרים).
"בואי נלך עכשיו".
"אי אפשר להשאיר אותו פה".
"מה יקרה, יגנבו לו את הבורקסים?"
היא שותקת לרגע וממשיכה: "לא, אתה פשוט לא יכול להשאיר אותו
כאן לבד. מה יקרה כשהאמבולנס יגיע?"
"זה בדיוק העניין. אין לי כוח לנסוע איתם לבית חולים ולענות על
שאלות, ולדאוג לחנות שלו כמה ימים באותו זמן. אם את רוצה, את
יכולה להישאר ולעשות את זה".
אנחנו בורחים מהמקום בהליכה קצובה. מדי כמה שניות היא מביטה
אחורה לוודא שלא קרה כלום. "הוא יכול לתבוע אותך אחר כך".
"זה בסדר. אחי העורך דין הכי טוב במדינה".
היא מחייכת שוב. "אז ככה אתה יוצא מכל התביעות הטרדה מינית
האלה".
"לא, בהן אני מנצח כי אני צודק".
"וכאן אתה לא?"
"לא. גם כאן. אני תמיד צודק". עכשיו היא כבר ממש צוחקת בקול
רם.
אנו ממשיכים ללכת בשתיקה כמה דקות, ועובר לידנו אמבולנס. היא
מתגלגלת מצחוק.
"את בחורה עליזה, את יודעת? המכנסיים שלך נחמדים".
"תודה. קיבלתי אותן חינם. אני מקבלת מלא זוגות חינם. אני קרובה
של ציפי".
"של מי?"
"ציפי, מהחנות מכנסיים".
"אה". עדיין אין לי שמץ של מושג על מי היא מדברת.
"זהו, הגענו", היא אומרת.
"לאן?"
"לבניין שלי..."
"אה, היתה לי הרגשה שאת מובילה אותנו לאנשהו".
היא מסתכלת לי בעיניים לרגע. "אתה רוצה לעלות?"