השחר הפציע לנהל מאבק נצחי עם החושך, היה חושך כאשר התעוררתי.
העמק נשקף אלי פרוס למטה, עדיין נם את שנתו. אורות הלילה הקיצי
הקצר הולכים ונעלמים ומשאירים מאחוריהם חלל שחור. מכוניות
משכימי קום נוהמים. וצעקתם מזוויעה ומהדהדת, דומה לחיה פצועה.
לאחר שנהמת המנוע נעלמת מעבר מזה של העמק, חוזרת הדממה לשלוט
ביד רמה. הציפורים עדין לא פצחו בשירה. העצים ישנים זקופים.
שנתי נדדה מעט. במוחי הישנוני מנקר מקורו של "ציפור נייר" במין
מחזוריות קבועה ומדויקת. בסופו של דבר קמתי להשיל מעלי את
השינה, לנעול לרגלי את הצפריר ההולך ועולה, ולהתעטף במעט אוויר
גלילי צונן להאיר את עיני שעדיין השינה בהם הממלכה.
האור הכניע את החושך, לא בנוקאאוט, בעדינות ובהתמדה ראויה
לקנאה. החושך התפזר כאילו קפאו השד בניסיונותיו החוזרים ונשנים
להיאחז בפינות נסתרות של העמק, במעבה החורשות ובנקיקי הסלעים,
נדונו לכליה.

האור מדליק קו רוחב במזרח ומתרומם לו בהילה מרגשת, כיאה לממלכה
נאורה. החושך נסוג למערב ושוקע אל המים המלוחים המקבלים אותו
אל המצולות האפלות. העמק מתחיל להתעורר ליום חדש. אני מאזין
לתפילת שחרית ההוברים. הם מקבלם את פני במעגלים מתעופפים.
נוסקים אל-על וחוזרים חלילה אל צמחי הגינה כשבמקורם שיר מזמור.
הסתיו אף הוא הראה סימנים ראשונים של לידה מתחדשת. עננים קלים
שטים בעמק. נעים נמוך בין הבתים שהחלו להעלות דמות. חקלאי, איש
האדמה הטובה, נע בתוך השדות המוריקים. נושא את כלי הזדווגותו
לבוא אל רחם האדמה להזריע זרע, להביא עוד דור חדש של פרי
האדמה.

את כל אלה אני רואה. כשלפתע אני שומע את קול העורב. קול שחור
וחד גוני, נחת על אדן החלון והחזיר אותי אל המציאות. נזכרתי
"בציפור הנייר". המציאות טפחה על פני ותבעה לגרש ממני את
החלום. העורב שוב פתח בצרידה מעוררת פלצות. "ציפור הנייר" פרסה
בפני את שורותיה. חיילים עורבים מסודרים בטורים מדויקים
ומאיימים הנושאים את נשקם השחור. לעורב מקור שחור. עורב בעורפו
של עורב. זקופים ללא עמוד שידרה. זו דרכם של העורבים. להקות
מאיימות וטורפות בשר נבלות כשהזבובים עדיין מוצצים את שאירית
המיץ שהופק מהנבלה שנמעכה על ידי מכונית חולפת. עמוד השדרה של
העורב מופק מבשר הפיגולים.

קיפלתי את "ציפור הנייר". נשענתי אל אדן החלון למדוד את מהירות
הרוח. העמק היה לי לשדה תעופה. עמדתי במגדל הפיקוח משקיף לראות
אם אין עורבים להפריע את מעופו של "ציפור הנייר". האופק היה
נקי. את "ציפור הנייר" הנחתי על אדן החלון בזהירות. שאפתי לתוך
ריאותי אוויר.
ארגנתי לי את הפה כמפוח ונשמתי נשימה אחרונה. שמתי את שתי ידי
על אדן החלון ללפות את הקצה בלפיתה אמיצה. אסור שתהיה טעות.
"ציפור הנייר" חייבת להתרומם ולתפוס תאוצה בכדי שתוכל לגמוע את
המרחק עד המקום בו העורבים משאירים את צואתם.