מבוא
רבים מחובבי הספורט, ויתכן שאף רבים מאלו העוסקים בו ישירות,
מתגעגעים לתקופה שבה הספורט היה ''טהור'', וזאת בניגוד לתקופה
הנוכחית בה כסף הפך לשם המשחק. עד לפני מספר עשרות שנים מהות
הספורט הייתה לנצח ולא להרוויח - אם היום ילדים קטנים הבועטים
בכדורגל חושבים בעיקר על הכסף הרב שכשרונם יכול להביא להם,
בעבר אותם ילדים נהגו לחשוב בעיקר על התהילה ועל היוקרה
המקצועית המצפה להם במידה ויממשו את חלומם - להיות שחקני
כדורגל מפורסמים. בעבר ''נלחמו'' קבוצות בליגות השונות על תואר
האליפות או על גביע המדינה רק כדי לדעת שהם הכי טובים, ואילו
היום קבוצות רוצות לזכות בתארים אלו בעיקר משום שהם מהווים
כרטיס כניסה אל הכסף הגדול המצפה להם כתוצאה ממכירת זכויות
שידור של משחקים בתחרויות כלל אירופאיות כ''ליגת האלופות''
בכדורגל.
כיום, ומזה עשרות שנים, מצויות כמעט כל קבוצות הכדורגל בבעלות
פרטית של בעלי הון יחידים, חברות שונות או תאגידים בין
לאומיים. אם בעבר עוד ניסו בעלי הקבוצות לתרץ את מעורבותם
הספורטיבית בסיבות אידיאולוגיות כ''הגשמת חלום ילדות לנהל את
הקבוצה שאני אוהד'', היום סיבות מסוג זה כבר אינן בנמצא - כולם
כבר מודים בפה מלא שהסיבה היחידה לעיסוקם הספורטיבי הוא
ניסיונם להרוויח כסף. תופעה זו הגיעה גם לישראל בעשור האחרון,
ואכן רוב קבוצות ליגת העל בכדורגל מצויות כיום בבעלות פרטית,
אם כי בניגוד לאחיותיהן המצליחות באירופה רובן עדיין אינן
רווחיות.
בעבודתי אנסה לנתח את המצב בו נמצא הכדורגל הישראלי והאירופאי
בשנים האחרונות - משמע, את הבעלות הפרטית על הקבוצות,
המסחריזציה ותעשיית המוצרים הנלווים (כחולצות, נעליים וכו'),
המחירים האסטרונומיים המשולמים לשחקני הכדורגל עצמם ולקבוצות
השונות המוכרות את כוכביהן לקבוצות אחרות ואת מקומה של המדינה
בכל הסיפור הזה - דרך נקודות הראות של הגישה הליברלית והגישה
המרקסיסטית. לפני שאפנה להצגת הגישות ולניתוח עצמו, ראוי לצין
תחילה את השחקנים ובעלי האינטרסים הראשיים במצב: בעלי הקבוצות
הפרטיים קונים את השליטה על קבוצות הכדורגל והם בעצם הבעלים גם
של השחקנים עצמם. לכל כדורגלן יש ''כרטיס שחקן'' שאינו נמצא
בבעלותו אלא בבעלות בעל הקבוצה שלו, שרשאי לחתום על חוזה
ולהעסיק את הכדורגל בקבוצתו, או למכור את כרטיס השחקן שלו
לקבוצה אחרת. בעלי הקבוצות מוצאים את פרנסתם כתוצאה מכירת
זכויות השידור של משחקי קבוצותיהם לערוצי הטלוויזיה השונים,
מכרטיסי הכניסה שנמכרים למשחקים, ממכירת שחקנים לקבוצות אחרות
וממכירת מוצרים נלווים כחולצות שחקניה השונים של הקבוצה.
לשחקנים אין נתח בעוגת ההכנסות מן הגורמים הללו, וכספם מגיע מן
החוזה עליו הם חתומים עם קבוצתם ומחוזי פרסום פרטיים  עם חברות
מסחריות שונות. בעבר הייתה המדינה שחקן ראשי בכדורגל ובספורט
בכלל. בישראל, לדוגמא, הייתה השליטה בקבוצות שייכת לגורמים
שלטוניים כהסתדרות ומועצות הפועלים העירוניות, ולמרכזי ספורט
עם נופך פוליטי כ''מכבי'' ו''בית''ר''. היום מקומה של המדינה
הצטמצם לאין ערוך, והוא מתבטא בעיקר בחקיקת ואכיפת חוקים
המסדירים את דרכי הפעולה בענף ובתיווך בן הקבוצות לערוצי
הטלוויזיה בנושא מכירת זכויות השידור (המדינה מיוצגת למעשה על
ידי ההתאחדות לכדורגל  בישראל). הגורם האחרון, וייתכן שאף
החשוב ביותר משום שבלעדיו לא הייתה לכדורגל תקומה, הוא הקהל
הרחב. ללא התעניינות הקהל אין לכדורגל כיום זכות קיום: הקהל
משלם כסף רב עבור צפייה במשחקים ועבור רכישת המוצרים הנלווים,
ובזכות כוח הצפייה האדיר שלו זכויות השידור של משחקי הכדורגל
נמכרים במיליוני דולרים והופכים את הענף לרווחי, דבר המושך אל
הכדורגל את בעלי ההון והתאגידים השונים.
תיאור הגישות התיאורטיות
הגישה הליברלית- גישה זו התפתחה באנגליה ובצרפת במאות ה18-
וה19-. שורשי הליברליזם מצויים בהתנגדות שקמה לעקרונות הגישה
המרקנטליסטית, ומקור הגישה מצוי בעבודתו של אדם סמית' בספרו
''The Wealth of Nations'', שם קרא סמית' למזעור תפקיד המדינה
בכלכלה וציין את מגרעות ההתערבות הממשלתית בה. לפי סמית' הקדמה
האנושית מתרחשת כתוצאה מהתנהגות הנובעת ממניע הרווח של הפרטים
ולא כתוצאה מתוכנית יזומה כלשהי של גוף פוליטי או יישות
ציבורית. קדמה אינה תוצאה של מאמץ מכוון או מודע אלא תוצאה
בלתי מכוונת של מכלול פעילויות אשר ננקטו אך ורק לשם מטרות
פרטיות. באמצעות מכניזם של ''יד נעלמה'' כל הצרכים שלנו
מסופקים  - הדחף האינטרסנטי של כל פרט ופרט יוצר תחרות,
והתחרות יוצרת אספקה של כל מה שהחברה צריכה. באמצעות היד
הנעלמה, אם כן, אינטרסים פרטיים עובדים לטובת הכלל.
למדינה שלושה תפקידים ברורים: חובת ההגנה על החברה מפני התקפה
מחברות חיצוניות - תפקיד המדינה להגן עליה ועל אזרחיה. למדינה
חובת הגנה על הפרט מדיכוי ואי צדק מצד פרטים אחרים בחברה.
תפקיד נוסף הוא הקמה ואחזקה של עבודות ציבוריות. למגזר
הפוליטי, אם כן, תפקיד מצומצם מאוד שמתמצא בפועל בהפעלת מערכת
המשפט, שמירה על זכות הקניין, שמירה על ביטחון חוץ ואספקת
מוצרים ציבוריים.
לפי הליברליזם מדיניות כלכלית היא בעצם העדר מדיניות. קיימת
אפשרות לנתק את הכלכלה מהפוליטיקה, והשוק יווסת את עצמו פרט
למקרים של כשלי שוק. בשוק קיימת הרמוניה כשכל אחד מספק את
צרכיו על ידי זה שהוא ממלא את רצונו של מישהו אחר. המערכת,
באופן טבעי, תגיע לשיווי משקל של כמות ומחיר של היצע וביקוש.
שיוון המשקל הטבעי יתרחש בצורה הרמונית ועצמאית, ללא התערבות,
ובמצב זה גם המוכרים וגם הקונים יהיו מרוצים. במידה וקיימת
הפרעה עקב שינוי בביקוש (שינוי בטעמים) או בהיצע (עקב שינוי
טכנולוגי, לדוגמא) ייווצרו שינויים במחיר שיביאו לאיזון חדש
בין היצע וביקוש. השוק מאפשר חלוקה מחדש של הקניין לפי רצונם
של בעלי הקניין: מניע הרווח יביא לניצול יעיל של ההון בחברה.
בעלי ההון שפועלים לפי האינטרס האישי שלהם ינתבו את ההשקעות
באפיקים שיביאו ליתרונות מירביים. המשחק הוא משחק סכום חיובי,
כשהתוצאה הסופית עבור סך החברה היא חיובית.
הליברליזם מעלה על נס את רעיון החופש במקום החוקים הקשיחים,
ומקדש את חרות האדם. הליברלים לא מאמינים שקיים שיוויון בין
בני האדם, אלא מאמינים בחופש ההזדמנויות ובאפשרות שצריך לתת
לכל פרט לממש את מאוויו ויכולותיו, ולבחור מה טוב בשבילו.
לגישה הליברלית מספר הנחות יסוד כאפשרות ניידות והימצאותה של
אינפורמציה מושלמת, אך לא תמיד עומדות הנחות אלה במבחן
המציאות: במקרים רבים לצרכנים אין את האינפורמציה המלאה שאמורה
להיות להם ואין באפשרותם להיות ניידים במלוא מובן המילה.
הליברלים מחייבים ומעודדים סחר בין מדינות. סחר בין לאומי יביא
תועלת ליצרנים המקומיים, לצרכנים ולמדינות עצמן. האינטרס
הכלכלי מאחד בין מדינות העולם ולא מפריד ביניהן. במידה ומדינה
זרה מסוגלת לספק מצרך מסוים במחיר יותר זול משלנו ניטיב לעשות
אם נקנה אותו ממנה תמורת חלק ממוצר שלנו בו יש לנו יתרון יחסי.
סחר בין לאומי יוכל למנוע מתח ומלחמות בין מדינות.
הגישה המרקסיסטית- גישה זו נולדה מתוך כתבי מרקס, שנכתבו
באנגליה על רקע המהפכה התעשייתית במאה ה19-. מרקס בחן את
ההתפתחות ההיסטורית האנושית מנקודת מבט מטריאליסטית. ההיסטוריה
התפתחה דרך מספר שלבים: קומוניזם פרימיטיבי ועבדות, פאודליזם,
קפיטליזם ולבסוף סוציאליזם וקומוניזם טהור. אנו נמצאים היום
בשלב הקפיטליסטי, שהוא מצב הכרחי כדי להגיע לשלב הבא. אנו
זקוקים לקפיטליזם כדי להעלות את רמת הטכנולוגיה במערכת - אנחנו
מקבלים חידושים טכנולוגיים אך דווקא הם אלו שמקרבים את
הקפיטליזם לקיצו.
מרקס גורס ששורשי העוצמה נעוצים בבעלות על אמצעי היצור. היות
והרכוש נמצא בידיהם של בעלי ההון, הרי שגם העוצמה נמצאת
ברשותם. מעמד הוא קבוצה של אנשים העומדים באותו יחס לתהליך
היצור. כל מערכת יוצרת מעמד שולט ומעמד נשלט, וברגע שקיימים
מעמדות שולטים ונשלטים הרי שיש בהתאם יחסי מרות וציות ביניהם.
מרכיבי הקפיטליזם, אם כן, הם המעמד השליט המורכב מבעלי ההון
להם הבעלות על אמצעי היצור, והמעמד הנשלט, משמע הפועלים שהם
מוכרי עבודה בשכר.
קללתו של הקפיטליזם היא באופיו המטעה - גם הפועלים וגם בעלי
ההון פועלים על סמך האינטרס שלהם, אך הרציונליות של היחיד
מגדילה את אי הרציונליות הקולקטיבית. מרקס רואה במדינה כוח
מסוכן משום שהוא אינו עצמאי: המדינה והבורגנות קשורים אחת
לשנייה בצורה הדוקה, והמדינה בעצם קיימת אך ורק כדי לתמוך
בבורגנים.  
הקפיטליזם מונע על ידי שאיפה לרווח וצבירת הון בשוק התחרותי,
והוא מסתמך על יצור הערך העודף. איך נוצר הרווח ? לכל סחורה יש
ערך חליפין וערך שימוש. כאשר מעסיק רוכש פועל הוא משלם לו
בהתאם לערך השימוש של הפועל, אולם הפועל מניב עבור המעסיק
סחורה שערכה גדול יותר מאותו ערך שימוש (ערך הסחורה גדול מערך
השימוש). הרווח בין עלות הפועל לבין ערך עבודתו של הפועל בפועל
הוא מקור הרווח - הערך העודף. אין בתהליך זה שום רמאות: המעסיק
שלם עבור כל דבר את הערך המלא, אך התהליך הנ''ל מגדיל את
הפערים בין הקפיטליסטים לפועלים. למרות זאת, בסופו של דבר
הקפיטליזם ימוטט את עצמו. הפועלים הופכים להיות מנוכרים
לעבודתם, הם מתחילים לגבש זהות מעמדית ומכירים בעובדה שמישהו
שולט בכוח עבודתם. בסופו של דבר תיווצר תודעה מעמדית שתביא
למהפכה ולחלוקה צודקת של הרכוש.
מרקס נבא את קץ הקפיטליזם לפי שלושה חוקים שיש בהם דטרמיניזם
היסטורי. שני החוקים הראשונים הם חוק הרווחים הפוחתים וחוק
הדיספרופורציה. החוק השלישי, שהו פועל יוצא מקיום שני החוקים
הראשונים, הוא הרלוונטי יותר לדיוננו, והוא נקרא חוק הצבירה:
הקפיטליזם מצמיח מידה הולכת וגוברת של אי שיוויון בהכנסות
והון. בורגנים קטנים נבלעים על ידי בורגנים גדולים יותר, ונוצר
מצב בו יותר ויותר הון מתרכז אצל פחות בעלים, ועקב כך להמונים
אין אמצעים ליצור ביקושים למוצרי הקפיטליסטים. התחרות בין
הקפיטליסטים תלך ותחריף, דבר שיגרום בסופו של דבר לקריסת
הקפיטליזם. ייצור קפיטליסטי דורש שיתוף פעולה ותיאום, אך מצד
שני כל בעל הון פועל כדי למקסם את רווחיו. כתוצאה מהסתירה הזו
סופו של הקפיטליזם להרוס את עצמו, כשמשך תהליך זה נוצר יורשו
של המעמד השולט הנוכחי, שהוא הפרולטריון.
לנין ניסח חוק רביעי, שנקרא "חוק הקולוניאליזם האימפריאלי".
לדברי לנין, המדינות הקפיטליסטיות הצליחו לחמוק משלושת חוקי
מרקס על ידי פנייה לעולם השלישי. המדינות הקפיטליסטיות עברו
לנצל את מדינות העולם השלישי, ובאמצעות האימפריאליזם הן הצליחו
לדחות את המשבר. ככל שכלכלות קפיטליסטיות מבשילות ההון מצטבר,
שערי הרווח יורדים וכלכלות אלו מנסות להחזיק בידיהן קולוניות
ולהפכן לתלויות בהן. הקולוניות מהוות שוק לסחורות, מקור
להשקעות ומאגר של כוח עבודה וחומרי גלם לרשות הקפיטליסטים.
ייצוא ההון מאפשר למדינות קפיטליסטיות לדחות את המשבר, אך בכל
זאת המשבר יגיע משום שבסופו של דבר האוכלוסייה במושבות תתמרד
נגד בעלי ההון.
למרות חוקי מרקס ולנין, לאורך ההיסטוריה תודעה מעמדית כמעט ולא
התפתחה. אחת הסיבות לכך היא הקושי להגדיר מהו מעמד. מרקס לא
לקח בחשבון סטטוס שונה וריבוד חברתי בתוך מה שהוא קרא לו מעמד
הפועלים - מיקומים אובייקטיביים של פועלים ביחס לבעלי ההון לא
יוצרים בהכרח אינטרס משותף וזהות מעמדית. אין מניעה שפועלים
יזדהו דווקא עם מעסיקיהם. ישנן עבודות מתגמלות המקנות לפועלים
שכר גבוה, וישנן עבודות המאפשרות ניידות גבוהה, כך שלמרות שאין
להם שליטה על אמצעי הייצור עדיין הפועלים לא מפתחים תודעה
מעמדית.  

ניתוח
הגישה הליברלית- תוך מבט על דרך התנהלות ענף הכדורגל בארץ
ובאירופה, ניתן לראות שרבים מעקרונות הגישה הליברלית מיושמים
הלכה למעשה במערכת הכדורגל האירופאית (והישראלית, שהיא חלק
ממנה).
כזכור, הליברליזם מקדש את חירות האדם. הליברלים אינם מאמינים
שקיים שיוויון בין בני האדם, אלא חושבים שצריך לתת לכל פרט
ופרט חופש הזדמנויות לממש את יכולותיו ולהרוויח בהתאם
לכישוריו. בענף הכדורגל אכן ניתן לראות ששחקנים שונים מרוויחים
כל אחד סכומי כסף שונים בהתאם ליכולותיהם. בעוד שהשחקנים
המובילים, כריבאלדו, לדוגמא, מרוויחים מיליוני דולרים לשנה,
מרוויחים השחקנים האפורים באירופה ובארץ סכומים פעוטים בהרבה.
בכדורגל האירופאי לא נשמעת טענה עם גוון סוציאליסטי הקוראת
ליתר שיוויון בין השחקנים, אלא קיימת הכרה של כל העוסקים בדבר
שלכל שחקן ושחקן יכולת שונה - וצריך לתת לו את ההזדמנות לממש
אותה ולהרוויח בהתאם.
בהתאם לעקרונות הגישה הליברלית, תפקידי המדינה בכל הקשור
לכדורגל המקצועני הולכים ומתמעטים. אם בעבר מעברי שחקנים בארץ
מקבוצה לקבוצה נקבעו על ידי אינטרסים פוליטיים (קבוצות של
ההסתדרות לא מכרו שחקנים לקבוצות "מכבי" ולהיפך), היום
אינטרסים כלכליים בלבד מכתיבים את התנהגות בעלי הקבוצות: הם
יעדיפו למכור שחקן או להשאירו בקבוצתם בהתאם למידת הרווח
הצפויה להתקבל ממימוש כל אחת מהאפשרויות. עד כה שימשה ההתאחדות
לכדורגל כגורם מתווך בין הקבוצות לגורמי השידור בנוגע למכירת
זכויות שידור המשחקים, אולם בשנה- שנתיים האחרונות נשמעות בארץ
(ובאירופה) יותר ויותר טענות כנגד תיווך זה - בעלי הקבוצות
מעונינים להחליט בעצמם מה לעשות עם שידורי משחקיהם, ויש להניח
שבקרוב זה מה שאכן יקרה. תפקיד ההתאחדות, לכן, מוגבל בעיקר
לשמירה על זכות הקניין (השחקנים הם קניינם של בעלי הקבוצות
וההתאחדות דואגת שקבוצות ושחקנים יתנהגו בהתאם לחוזים כתובים,
מענישה בעלי קבוצות שמנסים "לגנוב" את קניינו של בעל קבוצה
אחר, ודואגת שהמסחר בשוק השחקנים יתקיים לפי חוקים ונורמות ולא
בתוהו ובוהו). כמו כן מבצעת ההתאחדות סידורים פורמליים כקביעת
סדר המשחקים, שיבוץ שופטים למשחקים וכו' ותפקידים הקשורים
מקצועית במשחק הכדורגל עצמו.  
לפי הליברלים, משחק המתנהל בהתאם לכללי השוק הוא משחק סכום
חיובי בוא התוצאה הסופית עבור כל המשתתפים היא חיובית, ואכן
ניתן לראות שכללי השוק והאינטרסים הכלכליים שהשתלטו על ענף
הכדורגל שיפרו את מצבם של כל אלה בעלי הנגיעה למשחק. בעלי
הקבוצות נהנים מרווחים נאים (באירופה, בארץ עדיין לא), ושחקני
הכדורגל נהנים מעלייה ניכרת במשכורתם. התלות הכלכלית בשידורי
הטלוויזיה גרמה לשיפור עצום באיכות השידורים ובזמן המוקצה להם,
דבר המשרת את האינטרסים של הצופים. כמו כן, שאיפתם של בעלי
הקבוצות להרוויח הכניסה לשוק אין ספור מוצרים כחולצות, כדורי
רגל, נעליים וכו' מהם נהנים הצרכנים ברחבי העולם. חשוב לציין
שכל זאת נעשה לא כתוצאה ממאמץ מכוון או מודע - כל צד במשחק
חושב רק על האינטרס הצר שלו, אולם כתוצאה מפעולתו גם שאר
הצדדים מרוויחים: בעל תחנת טלוויזיה הרוכש זכויות שידור של
משחקים חושב על העלאת הרייטינג של תחנתו, אך בדרך הוא גם משלם
כסף רב לבעלי הקבוצות ומשרת את קהל האוהדים שרוצה לחזות
במשחקים.
הליברליזם גורס שהשוק מווסת את עצמו, ושהמערכת מגיעה באופן
טבעי לשיווי משקל של כמות ומחיר של היצע וביקוש. במידה ושחקן
כדורגל מוצע למכירה במחיר הנמוך מערכו הריאלי, ייווצר מצב של
עודף ביקוש - קבוצות רבות תרצנה לרוכשו. במידה והשחקן יוצע
למכירה במחיר גבוה מדי, אף קבוצה לא תרצה אותו. לכן, העסקה
תתבצע ומחיר השחקן יקבע רק כשייווצר שיווי משקל בו שני הצדדים
יהיו מרוצים - הצד הרוכש את השחקן והצד המוכר אותו. כל זאת
מתבצע ללא התערבות מדינית. כמו כן שינוי בהיצע של שחקן מסוים
(לדוגמא עלייה משמעותית ביכולתו) תוביל בהכרח לביקוש שונה
לגביו וכך תיווצר נקודת שיווי משקל חדשה בה לשחקן יהיה מחיר
חדש וגבוה יותר. שיווי משקל נוצר גם כשמתבצעות עסקאות של
מכירות קבוצות בין בעלי הון, וגם מחירי חולצות של שחקנים מרחבי
העולם מתבצעות לפי כללים דומים: מחיר חולצה של כוכבה של ריאל
מדריד לואיס פיגו בישראל, לדוגמא, וכמות החולצות שתימכרנה
יקבעו כתוצאה מאיזון בין ההיצע לביקוש. לאחרונה נשמעות טענות
ששוק שחקני הכדורגל יצא משליטה ושהמחירים המשולמים עבור שחקנים
איבדו כל פרופורציה (רק השבוע נמכר השחקן הצרפתי זינדין זידאן
במחיר שיא של 66 מיליוני דולרים). למרות זאת, עדיין ניתן לומר
שהשוק מווסת את עצמו - מחירי השחקנים אומנם עולים אך כך גם
עולה תרומתם הכלכלית הפוטנציאלית - עשרות אלפי אוהדים ירכשו
כרטיס למשחקי הקבוצה כדי לראות את זידאן משחק, ועשרות אלפי
חולצות הנושאות את שמו תימכרנה בחנויות המועדון, כך שניתן
להניח שבשלב כלשהו קניית השחקן, גם במחיר האסטרונומי הנ''ל,
תניב רווחים.
הליברלים מעודדים סחר בין מדינות וטוענים שסחר זה מביא תועלת
לכל הצדדים המעורבים, ואכן ניתן לראות שקבוצה איטלקית שחסר לה
חלוץ, לדוגמא, לא תהסס לרכוש שחקן מקבוצה בניגריה ולהעביר
לאותה קבוצה כסף רב (או שחקנים אחרים). בעסקה הזו כולם
הרוויחו: הקבוצה האיטלקית קיבלה את החלוץ שהיה חסר לה, השחקן
הניגרי מן הסתם יזכה למשכורת גבוהה הרבה יותר באיטליה, והקבוצה
הניגרית תזכה בכסף רב שיעזור לה להכשיר ולטפח שחקנים נוספים,
שבבוא הזמן יימכרו לקבוצות זרות עבור כסף רב גם הם.
לסיום, ראוי לציין שהנחות הייסוד של הליברלים אודות אינפורמציה
מושלמת ויכולת ניידות מלאה לא תמיד מתקיימות הלכה למעשה. בעל
קבוצה המחפש שחקן לקבוצתו לא תמיד יהיה מודע לכל השחקנים
הזמינים בשוק, וגם לגבי כל שחקן ספציפית קשה לדעת פרטים
רלוונטיים מאוד כמצבו הבריאותי, למשל. גם ניידות שחקנים
במעברים בין מדינות כלל אינה מלאה. רוב המדינות באירופה עדיין
מגבילות את מספר השחקנים הזרים היכולים לשחק בקבוצות השונות,
כך שהשחקנים מוגבלים בניידותם - אולם הגבלות אלה הולכות
ומתבטלות, ואם הזמן הן תחלופנה מהעולם.  
הגישה המרקסיסטית- במבט ראשון, כל ניסיון לראות שחקני כדורגל,
שרובם מרוויחים משכורות עתק, כנפגעי המערכת הקפיטליסטית נראה
מגוחך למדי, אולם בחינה מדוקדקת של הדרך בה מתנהל הכדורגל
האירופאי היום עשויה להוביל את המתבונן למסקנות אחרות.
לפי מרקס, שורשי העוצמה נעוצים בבעלות על אמצעי הייצור, והיות
והרכוש נמצא בידיהם של בעלי ההון, הרי שגם העוצמה נמצאת
ברשותם. שחקני הכדורגל ברחבי אירופה ובארץ הם רכושם של בעלי
הקבוצות, דבר המקנה לבעלי הקבוצות עוצמה רבה: הם מרוויחים
באמצעות השחקנים הללו כסף רב, ויש להם שליטה על עתידו של כל
שחקן ושחקן - השחקנים מתקשים לעצב את עתידם משום שבעליהם
יכולים להעביר אותם ממקום למקום ככל סחורה אחרת. ניתן לראות
בשחקני הכדורגל מעמד, משום שהם נמצאים באותו יחס לתהליך הייצור
(הייצור - משמע משחק הכדורגל עצמו), והם בעצם מוכרי עבודה
בשכר. באותה מידה גם בעלי הקבוצות יוצרים מעמד נוסף (להם
הבעלות על אמצעי הייצור, קרי השחקנים), כך שבפועל קיים בעצם
מעמד שולט ונשלט: בעלי הקבוצות שהם בעליהם של השחקנים בעצם
שולטים בהם. למרות שלשחקני הכדורגל, בניגוד לפרולטרים
הקלאסיים, יש כוח מיקוח מאוד  גבוה, עדיין מתקיימים בין
המעמדות יחסי מרות וציות במידה מסוימת.
הקפיטליזם מסתמך על ייצור הערך העודף - המעסיק משלם לפועל סכום
מסוים, אולם הפועל מניב עבור המעסיק סחורה שערכה גדול הרבה
יותר מאותו הסכום, והרווח הנ"ל (הערך העודף) הוא מקור עושרם של
הקפיטליסטים. שחקני הכדורגל משתכרים סכומים גדולים מאוד, אך
סכומים אלו הם כאין וכאפס לעומת הסכומים שבעלי הקבוצות
מרוויחים בזכותם. למרות שיוסי בניון מרוויח מאות אלפי דולרים
בשנה, בעליו (יעקב שחר) מרוויח בזכותו הרבה יותר - בזכות הקהל
שבא לראות את יוסי, בזכות ההמונים שקונים כל מוצר הנושא את שמו
וכו'. ההפרש בין הסכומים הוא הערך העודף ממנו מתפרנס שחר. כל
זאת אפשרי משום שיוסי בניון אינו הבעלים של הכשרון הטמון במוחו
וברגליו. במידה והשליטה באמצעי הייצור הייתה שייכת לכדורגלנים
עצמם הם היו אלו שמרוויחים מכל המוצרים שלהם שנמכרים בשוק, אך
למרות שתמצית משחק הכדורגל מצויה ברגליהם, ושבלעדיהם בעצם לא
היה קיים משחק, הם עדיין סך הכל כלי בשאיפה לרווח של אנשי
עסקים חזקים מהם.
לפי הגישה המרקסיסטית, המדינה והבורגנות קשורים אחת לשנייה
בצורה הדוקה, והמדינה קיימת בשביל לתמוך בבורגנים. לכן, ניתן
לראות ביושב ראש ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, כגורם אשר בעצם
מקדם את האינטרסים של בעלי הקבוצות. לוי תלוי בנציגי הקבוצות
משום שהם אלו שיחליטו אם הוא יתמנה לקדנציה שנייה בראשות
ההתאחדות, ולכן הוא נוקט במדיניות של אי התערבות באספקטים
הכלכליים של משחק הכדורגל - וניתן לראות באי ההתערבות החלטה
מודעת לפעול לטובת בעלי ההון ודאגה לכך שרווחיהם ימשיכו לגדול.
לוי וחבריו לא נוקטים שום פעולה יזומה כדי להוריד את מחירי
כרטיסי הכניסה למשחקים, משום שזה נוגד את האינטרסים של בעלי
הקבוצות. אם עד כה שידורי משחקי הכדורגל שודרו בערוצי טלוויזיה
בעלי תפוצה ארצית וללא תשלום, בשנים הקרובות השידורים אמורים
להיות בשיטת Pay Per View - "שלם וצפה", דבר שיגדיל במידה
ניכרת את רווחי בעלי הקבוצות אך יפגע מאוד באוהד הקטן.
מנקודת מבט מרקסיסטית ניתן לומר שמערכת קפיטליסטית עתידה
להוליך את עצמה לאבדון, משום שיצור קפיטליסטי דורש שיתוף פעולה
ותיאום, אך מצד שני כל בעל הון פועל למקסום רווחיו. לפי חוק
הצבירה, הקפיטליזם מצמיח מידה הולכת וגוברת של אי שיוויון
בהכנסות והון, בורגנים קטנים נבלעים על ידי בורגנים גדולים
יותר, וההון יתרכז אצל פחות ופחות בעלים, דבר שיוביל להחרפת
התחרות, עלייה באבטלה וירידת כוח הקנייה כך שהקפיטליזם ישקע
במשבר עמוק. שיתוף ותיאום הן שתי מילים שכמעט ולא ניתן לייחסן
לדרך התנהלות הייצור הקפיטליסטי - את הדרך בה בעלי הקבוצות
מתייחסים אחד לשני, במיוחד בחודשי הקיץ בהם הם מחפשים שחקנים
חדשים לקבוצותיהם, ניתן להגדיר בצורה מדויקת יותר כ''מלחמת
עולם''. בורגנים קטנים אכן נבלעים על ידי בורגנים גדולים:
במדינות רבות אנו עדים לתופעה בה קבוצה אחת או שתיים מתחזקות
יותר ויותר משנה לשנה וחונקות את המוטיב התחרותי אשר חייב
להתקיים בספורט. באנגליה, למשל, זכתה מנצ'סטר יונייטד ב- 7
מתוך 9 האליפויות האחרונות, תוך בליעת מתחריה וריכוז הולך
וגובר של הון בידיה. דוגמא נוספת ניתן לציין מליגת הכדורסל
בישראל, שם זכתה מכבי תל אביב באליפות ב- 32 מתוך 33 השנים
האחרונות. תופעות כאלה מבשרות על משבר עמוק העתיד לפקוד את
המערכת: התחזקות קבוצה אחת יתר על המידה שומטת את הקרקע עלייה
מתקיים הספורט. התחרות הולכת ונעלמת, ועקב כך גם התעניינות
הקהל במשחק תלך ותקטן - דבר שיגרום לירידת כמות כרטיסי הכניסה
הנמכרים למשחקים, ירידה בכמות המוצרים הנלווים הנמכרים ולירידה
בהכנסות בעלי הקבוצות משידורי הטלוויזיה - כך שבעלי הקבוצות
יפסיקו להרוויח ממעורבותם בכדורגל, יפסיקו להשקיע בו כספים
והענף ילך וישקע במשבר עמוק.
גם ''חוק הקולוניאליזם האימפריאלי'' של לנין רלוונטי לענייננו
- קבוצות אירופאיות רבות מחפשות במדינות עולם שלישי עניות
''חומרי גלם'' עבורן - שחקנים כשרוניים מאוד שמגיעים לאירופה
במחירי מציאה. פנייה זו למדינות העולם השלישי מתבצעת עקב
התחרות ההולכת ומחריפה על כל השחקנים האירופאים הטובים. תחרות
זו מכריחה את הקבוצות לחפש מאגרים חדשים של כוח עבודה, והן
מוצאות את המאגרים הללו באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. בזכות
אספקת השחקנים ממדינות אלו המערכת מצליחה לדחות את המשבר - גם
קבוצות קטנות יחסית מצליחות למצוא לעצמן שחקנים כשרוניים
וזולים יחסית במדינות העולם השלישי, כך שאלמנט התחרות פחות או
יותר נשמר.
מדוע, אם כן, למרות רלוונטיות חוק הצבירה וחוק הקולוניאליזם
האימפריאלי, המערכת לא קורסת טוטאלית והמהפכה אינה מגיעה?
ייתכן והתשובה לשאלה זו היא חוסר התודעה המעמדית בקרב שחקני
הכדורגל. לשחקני הכדורגל כוח מיקוח די גבוה, יכולת ניידות
מסוימת ומשכורת מתגמלת מאוד. לכן, מיקומם האובייקטיבי ביחס
לתהליך היצור לא יוצר אצלם זהות ותודעה מעמדית. אין לבני האדם
המרוויחים משכורות עתק תמריץ לשנות בצורה כלשהי את מצבם, כך
שלמרות רלוונטיות חוק הצבירה וחוק הקולוניאליזם האימפריאלי,
והמשברים העמוקים שהם מנבאים, עדיין קשה לראות ניצנים של מהפכה
משמעותית בשדה המערכת באופק.

הערת סיום
דרך שתי נקודות המבט, הליברלית והמרקסיסטית, ניתן להעריך תופעה
אחת בצורה שונה לגמרי. הליברליזם רואה את השינויים שחלו במפת
הכדורגל בעשרות השנים האחרונות באור חיובי, בעוד שדרך הראייה
המרקסיסטית ניתן לחוש גם באי הצדק המתלווה לשינויים אלה, וניתן
לנבא משבר העומד לבוא. מהו, אם כן, עתידו של ענף הכדורגל?
למרות התרכזות ההון והירידה ההולכת וגוברת בכוחו של אלמנט
התחרות שאין תחליף לו, קשה לנבא מהפכה משמעותית עקב חוסר
התודעה המעמדית בקרב שחקני הכדורגל. למרות שליברלים עשויים
להתנגד לכך, רק הגברת מעורבות המדינה בענף תוכל להציל אותו
מכלייה: המדינה חייבת לחוקק חוקים שיגבירו את השיוויון בין
הקבוצות (לדוגמא, חוק תקרת שכר בכל קבוצה באמצעותו ניתן להגביל
את כמות השחקנים הטובים המשחקים בקבוצה אחת מסוימת), לדאוג
לאינטרסים של האוהד הקטן (על ידי מניעת שידורים בשיטת "שלם
וצפה"), ולדאוג לשחקנים עצמם על ידי חקיקת חוקים שיאפשרו
לשחקנים מעל גיל מסוים לעבור מקבוצה לקבוצה בצורה חופשית ולא
לפי שרירות ליבו (וכיסו) של בעל הקבוצה בה הם משחקים. צעדים
אלו, למרות שיגבילו את יכולת בעלי הקבוצות להרוויח בטווח הקצר,
ישמרו בחיים את הכדורגל האירופאי - הם ישמרו על התחרות החיונית
וידאגו לכך שהקהל הרחב יוכל להמשיך לצפות במשחקים - כך שבטווח
הארוך, בעצם, כל הצדדים יהיו מרוצים: בעלי הקבוצות ירוויחו
משום שהענף יוכל לשגשג במקום להידרדר לאבדון, הקהל יצא נשכר
משום שהמדינה תדאג לאינטרסים שלו, והשחקנים ייהנו מניידות
גבוהה יותר וימשיכו להינות ממשכורותיהם השמנות.