הבזק כסוף וצרחה. צרחה שלי. כל העולם התגלגל מול ראשי.
ידעתם שפעם היה מדען, שרצה לבדוק כמה זמן אחרי שראשך נערף אתה
ממשיך לחיות. אז הוא נשכב מתחת לגיליוטינה והחל למצמץ, בעוד
חברו הטוב יושב מולו עם שעון. הלהב ירד, ושלוש עשרה שניות לאחר
מכן הוא עוד מצמץ.
אני מצמצתי לנצח.
התעלה בה נפלתי הייתה רחבה וחשוכה, עם רמז לאור אדום הבוקע
מלמטה.
הייתה זו הנפילה המוזרה של חיי. כמו כולם, גם אני הייתי על
רכבת הרים, על מטוס. למען האמת אפילו הייתי פעם על מטוס שהתרסק
בים. אך בנפילה הזו הכל היה שונה... לא הייתה ההרגשה של קרבייך
המונפים כלפי מעלה... לא היה כל עילוי. להיפך.
נחתי בנהר הלבה כקובית קרח במשקה חריף, ב"פלופ" קטן. אך
הכאב...
תמיד מקשרים אש לטהרה, לניקיון, כאילו האש שדרכה עוברים
החוטאים בגיהינום ממיסה מעליהם את הטומאה. אך חום האש הזו לא
המס דבר מלבד את עורי. שערי נשרף בעודי גווע בין להבות התמיד.
אך היה זה כאילו אפילו להבות אלו, שטעמו מבשר רודנים ומרצחים,
מואסות בבשרי, מותירות את קרביי חשופות לכל, אל מול ארבעת
גבירי השאול אשר מדדוני, ובהבזק של זעם ושנאה נשלחתי להתחיל את
שארית חיי.
מהו ערפד, שאל אותי פעם אדם. אמיץ, טיפש - היינו הך.
ערפד הוא היצור הדחוי ביותר על פני העולם. "דחוי על ידי החיים
כמו על ידי המתים, אפילו בשאול לא
ימצא מקומו." מה אמור לעשות אדם, אשר נדחה על ידי השמש? אשר
נבגד על ידי הצללים המסגירים, החומקים לאיטם?
היית פעם ברכבת הרים? הרגשת את מעייך מתכווצים ביד אדירה ממש
לפני הנפילה, ובנפילה הכל עולה, ואתה לא מרגיש כלום. עמדת פעם
מול אהובך, נכונה להתוודות? הרגשת את הפרפרים המכווצים, את הלם
הדחייה? כך מרגיש הערפד, בכל גופו, בכל שניה ושניה מקיומו
הנצחי.
האם קפאו פעם אצבעותייך בקור, ולא יכולת להרגיש אותם? הן זזות,
הן שם, אבל אתה לא מרגיש בהן.
האם התכווץ לך מעולם שריר? כאשר כל תנועה היא סיוט, ואין כל
דרך להירפא, רק להחליש את הכאב?
כך מרגיש הערפד את נשמתו החבוטה, המשומשת, הלא רצויה.
"בשנאה ופחד ימות ולבד יחיה. ההלך הבודד, ההלך הזה."