[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
תאונת עבודה סקסית

התבוננתי בקהל הרב שגדש את אולם בר שירה.  אנשים עמדו במעברים
וגם מאחור. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהאירוע התרחש בסוף שנות
השמונים ונושא יום העיון סקס. דיון אקדמי בכל האספקטים
האפשריים, למעט הדגמות חיות. אינני בטוחה אם היום היינו
מצליחים לעורר עניין אצל כל כך הרבה אנשים. אבל אז זה היה
בחזקת חידוש. לא  המין  כמובן,  רק הדיבורים על...

כשותפה בארגון יום העיון, הייתה לי גם הזכות, הכבוד והעונג
לבחור בנושא הרצאתי. בחרתי  ב"מיתוסים"  בנוסח של  "כל מה
שחשבת שזה נכון ומסתבר שטעית.... "  בהזדמנות זו, כמו תמיד
חידשתי  גם לעצמי. מה יש למרצה אסור?

מקצת המיתוסים שהזכרתי בהרצאה ההיא, עדיין זכורים לי עד היום,
כמו הקשר בין הגודל ובין ההנאה. אה - עכשיו התעוררתם לי? ובכן
הספרות המקצועית של אותם הימים טענה שמה שחשוב זה הטכניקה,
הפור פליי ולאו דווקא הגודל. כמובן שבמחקר  הפרטי שערכתי אחרי
שסיימתי לקרוא את כל המחקרים, גיליתי מספר עובדות שהחוקרים
התעלמו מהם,  כמו מה חושבות הנשים על כך . משפט אחד זכור לי
במיוחד משיחה שערכתי עם אישה חושנית אחת: "תראי בתחילת היחסים
חשוב לי הגודל. אחרי שאני כבר אוהבת אותו, לגודל אין כל
משמעות." מה אגיד לכם משפט פגז.

עוד מיתוס מרתק היה זה שעסק ב"כליאה,"  אתם יודעים  כל
הסיפורים שמתחילים כך: "תשמעו,  לא תאמינו מה קרה אתמול במשמרת
הלילה. מנהל הבנק הבכיר והמזכירה האישית שלו הגיעו  לחדר מיון,
דבוקים. בחיי אומללים. שניהם אדומים מבושה וסובלים. נאלצנו
לסחוב את שניהם פנימה על האלונקה ולהזריק להם ואליום, כדי
להפריד ביניהם. מה זה מפחיד...."

המיתוס הזה עורר אצלי סקרנות מיוחדת, כי  בדיוק יום קודם לכן
שמעתי מאחד הקולגות שלי סיפור מאוד דומה,  שעסק לשם שינוי
ביועץ ארגוני מפורסם  והסטז'רית הצעירה שלו. כמובן שעברתי על
כל הסיפרות המקצועית שיכולתי לשים עליה את ידי,  ו...ריין די
טו. לא מצאתי שום אזכור לנושא. אחר כך ערכתי משאל טלפוני מקיף
בכל חדרי המיון וחדרי המיון הגניקולוגי בבתי החולים באזור
המרכז. תאמינו או לא. לא היה כמעט רופא בכיר  או זוטר שלא הגיב
משהו כמו:  "כן שמעתי על זה... לא נתקלתי בתופעה במו עיני, אבל
כמובן ששמעתי. וכי מי לא שמע?" חלקם של המרואיינים  היה משוכנע
שיש אמת בסיפורים. אך איש מהם לא יכול היה להיזכר במקרה בו
טיפל במו ידיו.

אחרי מאמצים מרובים, הצלחתי למצוא איזה  מאמר, דווקא
בפסיכולוגיה, שהסביר את התופעה. כלומר הסביר את החשש שמעורר
ומעודד אנשים לספר סיפור מעין זה. אז כל מי שעד עכשיו היה
מודאג, זהו רק מיתוס המבוסס על הנחה שמה שקורה אצל כלבים, יכול
גם להתרחש אצל בני אדם. (תארו לכם למה גברים משווים את עצמם).

פיזיולוגית, אצל בני אדם כליאה לא יכולה להתרחש משום העובדה
הפשוטה שכאשר הפות מתכווץ, הראש נבהל, (של הגבר כמובן),  ואז
הפין נעשה קטנצ'יק ופשוט מחליק החוצה. נו, מה אתם אומרים? תראו
איך אני מסבירה נושא טעון רגשית מבלי לעורר אתכם? לא מגיע לי
צל"ש? תגידו אתם.

האמת ריתקתי את הקהל, ליווה אותי במבטיו, כמעט אכל אותי
בעיניו. כשסיימתי התרוממה התקרה  מרוב מחיאות כפיים. מה אומר
לכם עד היום אני עדיין זוכרת את הטעם. כי תרועות כאלה עושות
סחרחורת למרצה הכי מנוסה שבעולם. ירדתי מהבמה באיטיות, ראשי
מופנה אל עבר הקהל ולכן לא שמתי לב שאני מתחילה במדרגה שפתאום
נעלמת, לא בגלל התרועות אלא בגלל סיבוב אדריכלי מרשים.  כל
שאני יכולה לראות זה כיצד עיני הקהל מנסות להחזיק אותי שלא
אפול אך אני ממשיכה לרחף בדיוק כמו סטיב אוסטין האגדי  עד
שמגיעה לספסלי השורה הראשונה ושם מתרסקת.

על כל פנים, נחזור להרצאה. עברתי על כל המיתוסים והקהל מרותק.
מלווה אותי במבטיו, כמעט אוכל אותי בעיניו. איך שסיימתי, התקרה
התרוממה מרוב מחיאות כפיים. כאלה שעושות סחרחורת גם למרצה הכי
מנוסה שבעולם.  אבל כשהגיע הזמן לרדת מהבמה שכחתי להסתכל לאן
אני צריכה ללכת, כי עיניי  היו עדיין נעוצות בקהל המשולהב שלי.
רק באמצע הדרך כשרגלי פגשה במקום מדרגה אוויר, גיליתי שהמדרגות
נעלמו בסיבוב.

בהילוך איטי, כמו סופר וומן ריחפתי עד לספסלי השורה הראשונה
ושם התרסקתי לחתיכות.

כשפקחתי  עיניים, ניסיתי להאזין לקולות הצחוק באולם, ואז רווח
לי. לא היה אפילו צחוק צבאי אחד קצר. לו אני הייתי במקומם, בטח
הייתי מפוצצת מצחוק. התרוממתי, ישרתי את השמלה, הרמתי שתי
זרועות כדי להראות לכולם שאני שלמה ובריאה ובראש מורם כיאה
למלכה נטשתי באיטיות את האולם. רק בחוץ העזתי ליישר את השפתיים
המתוחות לרוחב הפנים ולבדוק נזקים, היד הימנית  הייתה קרועה עד
העצם מעוצמת החבטה.

כשהחילותי לחשוב על היד נזכרתי בצאצאים. החוקי בדיוק בכנס
קרדיולוגים בשיקגו, ובשעה זו ממש מסתובב לצד השני. אני משערת
שהוא עושה זאת לבד, תמים כזה. הקבוע שלי בכינוס ליועצים
ארגוניים בניו-יורק. עליו אינני יכולה לומר בוודאות שהוא
מסתובב לבד במיטה הרחבה.  אבל הוא בטח יספר לי על כך כשישוב.
ואני יש לי שני זאטוטים במעון.

בדרכי לבית החולים הספקתי להרים טלפון לאימאל'ה שתחייה.
"אימאל'ה, תשמעי יש לי בעיה,  אין לי מי שיקח את הילדים
מהמעון. קיבלתי מכה ביד. לא נורא.  כן אני בסדר גמור רק כמה
תפרים. אבל תוכלי לעזור לי לקחת את הילדים מהמעון?"

אימי כבר לא צעירה, אני יודעת כמה יהיה לה קשה לאסוף את עצמה
ולהגיע מחיפה עד לבית החולים. אם היו מבקשים ממני להגיע, היה
לוקח לי לפחות שלוש ארבע שעות. אבל תוך פחות משעתיים אימא
אצלי. מסתכלת על היד. מציעה להרטיב אותה בפד עם סיילן. לא
מתרגשת. כלומר מה שבפנים איש לא רואה. רק אומרת "אל תדאגי, אקח
את הילדים מהמעון, אשאר כל זמן שצריך."

בחדר מיון יתנו לי לחכות כמה שעות טובות כי המנתח בהפסקה ואחר
כך גם הוא צריך לקחת את הילדים שלו המעון. העיכוב הזה בהתערבות
הכירורגית  יגרום לכך שעד היום אני נושאת על ידי מזכרת מתאונת
העבודה הסקסית שלי.

אבל אז כמגלגלים אותי לתוך חדר הניתוח, ומתחילים להרדים אותי,
קופצת לראשי מחשבה שהרבה שנים לא עוזבת אותי.

אני לא בטוחה אם זו הייתה מחשבה או הזיה. אבל תאמינו או לא,
ראיתי את אימי עומדת עם רגל אחת בקבר ואז בדיוק אני מרימה אליה
טלפון ואומרת "אימאל'ה חכי, אני צריכה אותך." והיא דוחפת
בקלילות את המלאך המלווה ואומרת לו בבטחה, "תשמע ידידי, חכה לי
כאן. הבת שלי עוד צריכה אותי. אז תצטרך לחכות   עד שאגמור
לעזור לה."

מה אומר לכם, התחושה הזו שאני תמיד יכולה לסמוך על אימי,
ליוותה אותי הרבה מאוד שנים, עד שיום אחד גיליתי שהיוצרות
התחלפו....








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מעוניין להרוויח
500 שקל בקלות?

- שוא מרחף מנסה
לשחד את מי
שמאשר את
הסלוגנים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/8/01 17:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה