הם היו שניים. לבושים חליפות בהירות עם עניבות צבעוניות כאלה.
הם היו מאוד מנומסים. כשהעורך דין התקשר, ירון זהבי הופתע
מאוד. בזמנו המערה החשמלית הייתה החידוש האחרון, אבל שנים רבות
כבר שהיא נמצאת שם, מוזנחת ועזובה, לא נראה שלמישהו עוד אכפת.
היו ימים, נזכר ירון, שהמערה הזאת הייתה מקור גאווה, אנשים היו
לוחשים אחד לשני בסוד שיש בארץ איזו מערה מיוחדת וסודית,
שבתוכה מתכנסת חבורה עוד יותר סודית, שפועלת למען המדינה. מידי
פעם ירון עוד הולך לבקר שם, אבל כל פעם נראה כי המערה במצב
גרוע יותר. המערה מלאה צואה, ומזרקים משומשים, וירון כבר היה
מעדיף שחיל הנדסה ימלא את המקום בחומר נפץ, ויעשה סוף למועדון
הנרקומנים הזה. כמה מכתבים שהוא שלח, כמה פגישות... שום דבר לא
עזר. אף ארגון או משרד ממשלתי לא ראו את שיקום המערה חשוב
מספיק כדי להקצות לו כספים. והנה באו שני האמריקאיים האלה,עם
הצעה שנראית לירון זהבי מטורפת לחלוטין. הם יקנו מהמדינה את
המערה ומירון את זכות השימוש, ויעבירו אותה, כמו שהיא, לארצות
הברית, לטובת פארק שעשועים שהם בונים שנושאו הוא מחתרות. לטובת
הפארק הם כבר קנו את הבית שבו גר צ'ה גוואראה. זה מספיק מטורף
להעביר בית מקובה לארצות הברית, אבל אפשרי. איך לעזאזל מעבירים
מערה 15,000 קילומטר?

ירון זהבי מנסה ללכת עם הזמן. הוא קנה מחשב, והנכד שלו חיבר
אותו גם לאינטרנט, אבל זה לא זה. "הקצב פשוט מהיר מידי", הוא
אומר לעצמו. השינויים הם באמת מאוד גדולים, ולהעביר מערה אל אף
שזה נראה כמו פנטזיה מטורפת, אפשר אולי לבצע את זה. האמריקאי
מסביר לו איך הם יבצעו את זה. המערה שוכנת קרוב לים. הם יסתמו
את כל פתחי המערה, יפוצצו מסביבה עם חומר נפץ, והיא פשוט תתנתק
מהיבשה, והם יגררו אותה לארצות הברית. יש להם כבר אישור ממשלת
ישראל, והם גם התחייבו לממן את שיקום האזור. ירון זהבי לא יכול
היה, חוץ מסיבות של נוסטלגיה, למצוא שום תירוץ למה לסרב להצעה.
הפיצוץ היה חזק מאוד, והגבעה שבה שכנה המערה פשוט נפלה לים. 2
האוניות התחילו לשוט, והמערה אחריהם. מבחינת ירון היתה זו סוף
תקופה בחייו, ואולי בחיי המדינה כולה. אמנם הסיפור לא עניין את
הציבור, והופיע רק בעמוד 3 בעיתון, אבל ירון ראה בזה סמל
להתפרקות המדינה מערכיה, ולשלטון הכסף. דמעה בצבצה מעינו, אך
הוא ניגב אותה ישר. גם אצלו בבית, כבר מזמן אהבת הארץ והציונות
הם שמות בלבד, ללא תוכן. הבן בכור שלו גדעון, בכלל גר
באוסטריה, והבנים שלו כבר בכלל שכחו שהם יהודים ונשאו
למקומיות. בנו שני מאיר, הוא עורך דין, גר בצפון העיר בדירה
ענקית, מעולם לא נישא, וחי חיי הפקרות. שולמית, אישתו מזהה את
כאבו, ומביאה לו מטפחת לקנח את האף. מעל עובר מטוס קל, שגורר
פרסומת חדשה למשקה קל. השוטרים מקפלים את המחסומים, והחוף
מתמלא מחדש ברוחצים. היום יום שלישי השעה 10 בבוקר, ונראה
לירון כאילו שאף אחד לא עובד, כולם בים. פורסים את המגבות,
גוררים את כיסאות הנוח, משחקים מטקות. אנשים צעירים, בשיא
כוחם, כמו בימים שבהם הוא פיקד על חסמבה. אנחנו הסתכלנו על הים
אחרת, הוא חושב לעצמו. הים היה מקום מפחיד שממנו היו באות
אוניות המעפילים, המבריחים, הערבים.

הולכים הביתה. לאותה הדירה הקטנה ברחוב שכבר מזמן איבד את
זוהרו, ואת התושבים הותיקים החליפו הצעירים שוכרי הדירות שחיים
בפריצות.

עוברת שנה. לפתע מגיע מכתב עם כרטיס טיסה. האמריקאים מזמינים
אותו על חשבונם לאורלנדו לפתיחת הפארק. הוא נוסע. הרבה שנים
הוא כבר לא היה בחו"ל, ומעולם הוא לא טס, שלא למען איזו מטרה
ציונית נעלה. האמריקאים יודעים לארח. המלון נהדר, האנשים
נחמדים, והוא מצטער שלא הזמין את שולמית לבוא אתו. ביום הפתיחה
החגיגית הוא מגיע במכונית הענקית שהם הזמינו בשבילו, וצועד
בפארק. הוא רואה כל מיני מבנים מכל מיני מקומות, אבל הם לא
מעניינים אותו. הוא רוצה לראות את המערה. הוא מגיע, הגבעה
מוכרת לו, והוא נכנס דרך הדלת הסודית, שעכשיו אינה סודית
יותר,כי שילוט באנגלית מסביר בדיוק איך להשתמש בה. הוא מסייר
בפנים. היזמים מלאו את המערה בכל מיני פריטים, חלקם קשורים
לתקופה ולחבורה, וחלקם לא. הוא מתעייף ומתיישב לנוח על הספסל
בחוץ. הוא מתמוטט.

הוא נשלח חזרה לארץ בארון מעץ בוק עם פיתוחי עץ, וידיות
מנחושת. האמריקאיים הם בעלי סטנדרטים מאוד גבוהים בארונות
קבורה, והיזמים לא חסכו בקניית הארון. ההלוויה מאוד שקטה. כל
החברים מהתקופה ההיא ומהזמן האחרון באים, וכולם מקנאים בארון
היפה שבו הוא נקבר.