"תכתוב",  היא אמרה לי
"קח לך חתיכת נייר ותרשום, .... אני אלמד אותך, .... ככה
מכינים כנפה ואני יודעת שאתה כל כך אוהב".

"500 גרם אטריות דקות ומפותלות,  אחר כך לכשנשרה אותן במים
ירוככו.
"200 גרם חמאה מומסת", - היא מחייכת מנסה להבין אם אני שם,
"750 גרם גבינת כבשים מעולה ותבדוק אם אתה יודע את ההבדל שבין
כבשים לעזים".
"מאד חשוב בסיפור הזה של הכנפה, היא אומרת לי ומזכירה לי את
המורה  רבקה,  להכין רוטב כמו שצריך, כנפה בלי הרוטב הנכון
במקום המתאים בחום שנקבע - זה לא כנפה, זה משהו אחר.  
אני מתחיל להצטער שנכנסתי להרפתקת הכנפה הזו - לא יודע איך
שוקלים גבינה, איך מודדים בתנור, מה זה ממיסים חמאה?.  
"תרשום לרוטב",  היא אומרת לי מתבוננת דרכי מתבוננת דרכה
1 כוס סוכר, מתוקה שלי את בשלך, אני בשלך
1 כוס מים
1-2 כפות מיץ לימון
מעט מי ורדים
"אם הפרודוקטים כמו שצריך כל השאר זה קלי קלות, כמו לטייל על
חוף הים ולהתלבט".  
"לא קלטתי אם..."  אמרה "להתלבט או להסתלבט...."

"מניחים את האיטריות בקערה, שופכים עליהן את החמאה המומסת
ומערבבים, מעסים היטב. את הערבוב רצוי לעשות באצבעות ,... ככה"
- היא  מראה לי.
כמו שאני רואה את האצבעות שלך הייתי רוצה להיות מעוסה ומיד,
להיות לך למעוסה עד כלות, אני חושב בלבי וחולם אותנו רוקדים על
במה עגולה כתומה, בצורת צלחת כנפה ענקית מאלומיניום של פעם
נוטפים ברוטב דביק.
"תפסיק ותמשיך לכתוב"  - נוזפת בי ואני כמו חש שהיא מבקשת
תמשיך עוד עוד.
ואני כמו חש.....
"שוטחים חצי מהכמות בתוך תבנית מלבנית 27X19 ס"מ
מניחים מעל יריעת ניילון ומהדקים. - ככה בידיים ככה,... ככה,
... כן,...  כן ...

מסירים את הניילון ומפוררים מעל את הגבינה, מהדקים ומפזרים את
האטריות הנותרות.
היא מקריאה לי ובידיה ממשיכה כמו  מעסה את התבנית ומארגנת את
האטריות כמו שצריC, ... בסמוך לגבינה, ... היא מרוכזת כל כולה
עד שנדמה לי שהיא קודרת שם, שהיא במטבחה ולא בעצם מקריאה לי
בפשטות את המתכון בעברית לכנפה ערבי.
נראה לי גם, שזיכרון הילדות שלי שקשור בכנפה, נהרס לחלוטין,
הכנפה תפסיק להתחבר לי לשער שכם, לריחות הנרגילה שבדרך
ולסמטאות המקצרות אל חנותו  של אבו איברהים מי שהכריז על עצמו
כמומחה העולמי ליצירת הכנפה.  
הכנפה שתמיד חלמתי עליה בזיכרונות טעמי הייתה לפתע למאכל
חיזורים.
"מהדקים ואופים בתנור חצי שעה, בתנור שחומם מראש בחום של 180
מעלות.
עד שפני האטריות מזהיבים. חותכים לקוביות ויוצקים מעל רוטב".
והיא כמו רוקדת, כשהיא מדגימה בפני כיצד שופטים את הרוטב.
אני מרגיש כמו דוד המלך שמושכים אותו למלכות בשדות בית לחם
והנערות, פתאום, מהססות לבוא בקרבתו, בקרבתו של זה שעד לפני
רגע היה רועה חולמני, מחלל ומביט בערגה אל נופי יהודה.
"אם משתמשים בגבינה ערבית צריך להרתיח אותה היטב לפני שמפזרים
אותה להרוג את המיקרובים", - אמרה והסתכלה עלי כמו אחות
רחמנייה.  
ראיתי את ידיה היפות והחזקות שמספרות את כל הסיפור מבלי להתחפש
מבלי להתפשט.
"להכנת הסירופ -- מכף, ככה אמרה (ואני מיד סימנתי בהדגשה)
מביאים לרתיחה סוכר ומים, ממשיכים לבשל, בסיר לא מכוסה, עד
שמקבלים סירופ שקוף בצמיגות בינונית. מסירים מהאש, מוסיפים מיץ
לימון, ומצננים".
אני מרגיש שהיא נבהלת, ואותי צריך לצנן, ואני מרגיש שפרצופי
נראה בדיוק באותו הזהוב של האטריות שאיבדו את צלמם ואני גם,
מאבד את צלמי, ושותק מעל לדף הניר.
והיא מתרחקת, מהססת, מתקרבת, סובלת, קודרת, כמהה, חולמת, נעצרת

"מוסיפים מעט מי ורדים" - מחייכת נעצבת מתביישת נבוכה
אני רואה את עצמי מביא לפתחה זר ורדים ריחני שתלוש בו.
"בתאבון" --  היא אומרת ומחייכת וגופה כמו הופך לרפוי, כמו
סיימה זה עתה ריקוד. ריקוד מתכון. מתכון לריקוד.
"בתאבון", אני אומר לה ומחליט לנסוע לשער שכם אל הכנפה שלי ואל
ריח הנרגילות.