זהו החלק השלישי והאחרון של השיחות עם שומר הלילה שפורסמו כאן
בעבר. קריאה נעימה  

שלום
שלום שלום
הא...
אפשר לעזור לך במשהו?
כן, אני מחפש את האיש הזה שהיה פה, שומר הלילה...
הא, הוא כבר מזמן לא עובד פה. יצא לגמלאות.
באמת?
כן, נדמה לי גם שהוא סיפר לפני שעזב, שעם הכסף שחסך הוא
מתכוון לצאת לאיזה מסע, או משהו כזה.
באמת? ואתה מחליף אותו?
כן, אבל כבר לא צריך ממש שומר בשביל לשמור כאן בלילה. הכל כבר
מאובטח דיגיטאלית.  כבר לא צריך להשגיח על כל הסיפורים והשירים
והתמונות, גם ככה יש פה כבר כל כך הרבה כאלו, שגם עוד עשרים
כמוני ביחד לא היו מספיקים. אני רק משגיח על המערכת.
הא, והפנס הזה כאן ליד, הוא חדש, לא?
זה? לא יודע, הוא היה כאן עוד מלפני שהגעתי.
באמת? וכל אלו שכתבו כאן פעם, גם הם עזבו? חיפשתי אותם ו...
אני לא כל כך מוצא.
על זה אני לא יכול להשיב לך, אנשים באים, נשארים ועוזבים כאן
כל הזמן. זה מה שמאפיין הרי את המקום הזה. הוא אף פעם לא נשאר
במו שהוא. תגיד לי, אם לא אכפת לך שאני שואל, אבל מי אתה?
אני? האמת היא שאני כבר לא יודע...
לא?
פעם הייתי כאן מישהו. בעצם, יותר ממישהו אחד. ואחר כך עזבתי
והייתי למישהו אחר, ואחר כך עוד מישהו אחר. והיום? היום אני
מרגיש שכל "המישהויים" האלו כבר נעלמו. כמו כל אלו שהכרתי כאן
פעם. בפעם הראשונה שהייתי כאן זה היה סתיו.  והייתה מין כזו
הרגשה מיוחדת באוויר, הרגשה של משהו נפלא שעומד להתרחש. והוא
אכן התרחש. פרסמתי כאן את סיפורי הישנים ולאחר מכן יצרתי לי
דמות נוספת ופרסמתי גם תחת שמה. ולאט לאט הכל החל לזרום ומיובל
נחבא וקטן הפך לנהר רחב בדרכו אל הים, וגם סיפורים חדשים החלו
להיכתב ואנשים חדשים ומקסימים הגיעו אל מפתן דלתי. אנשים
אוהבים ושמחים שהיו נפגשים אחת לכמה זמן ומקריאים זה לזה מילים
נפלאות ומשעשעות כאחד. ואני אהבתי אותם, את האנשים האלו, את
הנשמות היפות והאבודות האלו וניסיתי בכל כוחי להרגיש חלק מהם,
חלק מאושר ובלתי נפרד, וכך היה לכל אורך הסתיו והחורף של אותה
שנה. וכאשר הגיע האביב ואני סיימתי לכתוב את כל מה שהיה לי אז
לכתוב, אירעו כמה דברים, ידידויות שנעלמו, אנשים שאבדו, שנטעו
בי את התחושה, כפי שהיה גם פעמים רבות בעברי, כי תמה לה תקופת
השייכות שלי לכאן.  
וגם בפעם האחרונה שביקרתי כאן, זמן רב לאחר שכבר עזבתי, היה
סתיו. הסתיו היפה ביותר, כך הבטיח לי שומר הלילה. כך סיפרו לו
הציפורים הנודדות. ועכשיו זה חורף. הציפורים עפו, האנשים
שהכרתי גם עזבו ואני... אני כבר לא יודע מי אני. החורף העצוב
ביותר.
שמע, בחור.  הציפורים הנודדות יחזרו. ותמיד תוכל לפגוש באנשים
חדשים, כמו שתמיד יהיו לך סיפורים חדשים. וחוץ מזה, אני דווקא
מאוד אוהב את החורף הזה. צריך פשוט לדעת להקשיב לו.
נכון. אבל איך... איך אתה יודע שיש לי סיפורים?
שומר הלילה סיפר לי עליך לפני שעזב. הוא אמר שפעם היית שורק.
הוא צדק לגביך, השומר הקודם, הוא אמר שלבסוף תחזור. היכן היית,
אם אפשר לשאול?
יצאתי למסע. פגשתי בפרח שושנה מיוחדת ויוצאת דופן ופשוט יצאתי
עמה למסע. זה ארע בדיוק לאחר שנטשתי את המקום הזה ואולי זו
הייתה אחת הסיבות לנטישה הזו ואולי להפך, איני יודע כבר.
שושנה? הא, כמו בסיפור ההוא של...
כן, אבל אצלי זה לא היה סיפור, זה קרה במציאות. או שלא, גם זאת
כעת איני יודע כבר...
ספר לי עליה, על השושנה הזו שפגשת בה.
אני לא בטוח שאצליח. צריך לפגוש בה ולהכיר אותה כדי להבין
אותה. גם אני, לאחר מסע כל כך ארוך עמה, לא בטוח שהצלחתי
עדיין. היא הייתה מבוגרת מעט ממני, השושנה הזו שלי. היא הגיעה
לכאן מארץ אחרת, ארץ מרחבים רחוקה, ובכלל היו לה חיים בכלל לא
קלים. היא התמכרה והשתחררה ונפגעה ונאלצה לשרוד בכוחות עצמה.
וגם יש לה שושנית קטנה, שהיום כבר קצת גדלה, שושנית מלאת שמחת
חיים שאוהבת חתולים ושירים ובכלל כל מה ששושנים בגילה אוהבים.

אבל היא באמת מזכירה את השושנה מהסיפור. היא הייתה כזו... תמיד
זקוקה לכך שיטפלו בה וידאגו לה וכשנמצאים עמה הרי שהלך הדברים,
מטבעם של הדברים, מסתובב סביבה. וצריך ללמוד להתרגל לכך, צריך
ללמוד להתאהב בכך, צריך ללמוד להתאהב באופן בו היא מסתכלת על
העולם הזה, ועל האנשים החיים בו,  מהיקום והכוכבים כולם ועד
לשירים פשוטים ומקומות לכאורה רגילים. צריך ללמוד ולהתאהב
במצבי הרוח שלה, בדעתניות ובמידת השתלטניות, בחוסר האיזון הזה
השורה בה תמידית, בטוטאליות בה היא נכנסת לעומקם של הדברים,
באנרגיות התזזיתיות לעתים היוצאות ממנה, בעוצמה הפנימית שנספגה
בה במהלך אירועי החיים שנצרבו בה ובפגיעות הזו שלה, פגיעות
עדינה ושברירית, כמעט מוסתרת לחלוטין אך בהחלט קיימת, המאפיינת
כל שושנה קסומה שכמותה. אך כשלומדים להתאהב בכל זאת ולומדים
להתאהב בה עצמה הרי שהרגש הזה חודר כל כך עמוק אל בשרך
ועצמותיך ודמך ונשמתך, שנדמה הדבר כי הוא יוותר שם לעולמי עד.
וגם היא עצמה אינה לומדת לאהוב בקלות יתרה. תמיד העדיפה להסתיר
את רגשותיה, להחביאם בתוך קפלי עליה. לעתים תדמה כה קרה
וקוצנית, אך מי שבאמת לומד להכירה ידע כי אהבה גדולה מסתתרת
בתוך עלי הכותרת האלו.
ובמקומות רבים כל כך היינו, אבל היא אף פעם לא טיילה במקומות
הללו,כמו שכולם נוהגים לטייל,  היא תמיד הרגישה אותם, חיה
אותם. אם זה מבצר צלבני עתיק, על מצוקי כורכר מעל הים הגדול,
או שרידים חרבים מתקופות קדומות הנשקפים לעבר עמק ירוק ורחב
ידיים, אם זה בסמטאותיה של עיר עתיקה וקדושה, כשירח מלא עולה
וזורח מעבר להרים שסביבה, או סמוך למנזר שתקנים יפהפה, כאשר
פעמוניו מצלצלים בקול ענוג וחרישי, השמש עושה דרכה אל אופק
הגבעות שבמרחק והרוח מלטפת חרישית את עצי הזית הקרובים. ואם זה
על סלעיו של הר גבוה, השקט שולט בכל והעננים נוגעים מעלינו
ומלטפים אותנו, ורק תפילת המואזין הנוגה מתחתית העמק חודרת
אליהם ואל כל ההרים שמסביב, ותיכף יצטרפו אליו וישמעו להם
התנים, שליטיו של הלילה והאדמה וההרים כולם, או בין עציו
הדוממים והירוקים של יער מחריש, בתוך אחו שופע בפרחים
צבעוניים, הניצב על צוק מסולע ומשקיף אל היערות שמסביב, וממעל
מרחף לו עיט אצילי, דומם כמו העצים עצמם, שאולי בא להיפרד מיער
אחר, לא הרחק משם, שעציו נשרפו ועלו בלהבות בדיוק יום קודם
לכן, אודים עשנים עדיין מתמרים מאדמתו הלוהטת.
ולבסוף, אם זה בממלכת המדבר, בין סלעיו הבלים והבראשיתיים,
גליו הרוגעים של ים עתיק מלחכים את כפות רגלינו היחפות וממעל
אלפים של כוכבים, נשמות בודדות ומקסימות שכנראה וכבר נמוגו עוד
לפני היות התנים והעיטים, לפני היות הערים העתיקות והקסומות
והמבצרים החרבים, והעצים הדוממים וההרים השותקים. לפני היות
ממלכת המדבר.
והיא, השושנה שלי, מחבקת את העצים הדוממים, מעלה דמעות התרגשות
בעיניה למראו של העיט האצילי, צועדת באיטיות בחדריו קפואי הזמן
של המבצר החרב, מלטפת בעדינות את האבנים המקודשות, את הסלעים
הקדושים, יושבת על הסלעים ומתמכרת, בידיים מונפות אל-על, אל
השמש החמימה, אל רוח ההרים המלטפת.
וגם שירים היא ידעה לשיר, בקול ענוג וחרישי, קול שלא יכולת,
אתה המקשיב, שלא להתמכר אליו, בין אם זו לך הפעם הראשונה בה
אתה מאזין ובין אם לא. שירים נשכחים ועצובים בשפתה שלה, שמעלים
בך געגועים  עזים אל מקומות שמעולם לא היית בהם ואולי מעולם לא
תפגוש. וגם שירים בשפתנו שלנו, שירים שאנו גדלנו עליהם.  "ואז
כשנתכסה בין החולות וחושך, וספר הדברים בחושך יתכסה, תגידי לי
מילים יפות מבכי ואושר: כן הוא אהב אותי, האיש הזה."
ולמרות שהיא לא נולדה אל תוך השירים האלו היא מסוגלת לשיר
אותם שוב ושוב ושוב, לחדור אל כל מילה, להעמיק אל כל הברה
וצליל.  "כשתלך לשמש אצא, בשדה המוזהב, בוקר וערב, ירח יעיר את
פני שחולמות כל היום רק עליך".
אבל לפי דבריך אני מבין כי אתם כבר לא ביחד, אתה והשושנה
הזו.
נכון, צדקת. הזמן הגיע שנפרד, כל אחד לדרכו, כך היא אמרה לי
בדיוק עם תחילתה של השנה החדשה. ואני שתקתי. תמיד נישאר חברים,
כי הרי חדרנו כה עמוק זו לנפשו של זה, היא הוסיפה ואמרה
וכשראתה כי אני מוסיף לשתוק היא השתעלה מעט לאות מבוכה (והרי
שושנים כה מיטיבות לעשות זאת) ואמרה- תדע שגם אם אהיה עם מישהו
אחר תמיד אמשיך לאהוב אותך. ואז עלו דמעות בעיני ומיהרתי לצאת
מחדרה.
כעת היא חולה, השושנה שלי, ומחלתה משפיעה גם לעתים על מצבי
הרוח שלה ולכן  יש זמנים בהם לא תרצה לראות אף לא אחד, גם לא
אותי. אך לעתים תקרא לי, למרות שכבר איננו חיים זו עם זה, ואז
אנו יוצאים לטייל במעברי הרים ובסמטאות ערים, ממש כמו פעם.
וגם חברה טובה יש לה, חברה נאמנה ורבת שנים, המשמשת לה כמעין
אם ואחות. ופעם אחת, ממש לאחרונה, ספרה לי החברה הזו, בדמעות
דיברה, על אהבתה של השושנה אלי. היא אוהבת אותך, כך אמרה לי
בקול חנוק. היא באמת אוהבת אותך, אפילו שהיא לא תמיד מראה את
זה.  היא אמרה לי שהיא יודעת שאף אחד לא יהיה מסוגל לאהוב אותה
כפי שאתה אוהב ושהיא לא תוכל לאהוב מישהו אחר כפי שהיא אוהבת
אותך. תן לה זמן, היא כל כך מבולבלת עכשיו, אתה הרי יודע שהיא
ככה לפעמים.  ואתה יודע הרי עד כמה היא פוחדת ועד כמה אין היא
מסוגלת לחיות מבלי שאתה שם בסביבתה, אפילו שהיא מנסה להראות
שהיא כן יכולה.
ואני עמדתי שם מולה, נושם עמוקות, ובאמת שלא יכולתי לומר לה
שאני אוהב את השושנה שלי, אוהב כעת ואוהב בעתיד בכל ליבי, אך
איני יודע כבר אם ברצוני לחזור לחיי הקודמים, כפי שחייתי עמה.
כי בתקופת שהותי עמה איבדתי כל כך הרבה דברים יקרים וחשובים לי
בתוכי וכעת עליי למצוא אותם שוב, כמו המקום הזה כאן, או בעצם
הסיפורים שלי במקום הזה. שכחתי מכל כך הרבה אנשים יקרים
ואהובים. אולי לא שכחתי אבל פשוט נעלמתי להם, או שהם נעלמו לי.
כמו אותם אנשים יקרים שהיו במקום הזה בעבר, אותן נשמות יפות
ואבודות, שכעת כבר עזבו ונעלמו.
ובייחוד אדם אחד, כל כך יקר וכל כך חשוב, שגם הוא עזב כבר
מלפני זמנים רבים, ורק כעת הבנתי זאת.  
     
אני חושב שאני יודע למי כוונתך. הוא אמר  לי, שומר הלילה
שהכרת, שספרת לו עליה עוד בשיחה הראשונה שלכם, כשהגעת לכאן
לראשונה לפני שנים מספר. ילדת ירח, כך קרא לה השומר.
 ילדת ירח? מעולם לא קראתי לה כך והרי השם הזה כל כך הולם
אותה. הרי המילים השתקניות שלה באמת כאילו ונוצרו מאור הירח.
והיא שלחה לי  מכתבים, משם, מהירח שלה, כל כך הרבה מכתבים,
מכתבים מקסימים בפשטותם על ילד קטן ובודד שפוסע לו על מדרכות
אפורות ועל פתקאות צהובות שלוחשות בכתב כסוף "נומי ילדה" ועל
הזקן והילדה באוטובוס והגשר ממנו ניתן לדמיין באופק את הים ועל
ילד אהוב שאומר שלפעמים שמים לו סוכר על הירח ואפשר לאכול אותו
ועל עוד ילד שמביא תיק ואומר שיעשה לך קסם ומוציא ארנבת
דמיונית מהתיק ואומר "ארנבת! בשבילך", הסיפור על איש המריונטה
ועל ציפה ודוכסית והזקן על הקלנועית שאוכל גלידה בגביע ומעלה
דמעות בעיניך ועל כך שלכל מין של סחלב יש מין של חרק שבא אך
ורק אליו ועל מילים וגעגועים ושירים ורוח קרה והרבה ים ועננים
ורגליים וכפות רגליים יחפות מדי פעם וגם על הרבה רגעים יקרים
עם ק' מיוחדת, והיא הייתה שולחת אותם גם אחרי שאני כבר כמעט
ונעלמתי. אך מטבע הדברים הם נשלחו לעתים יותר ויותר רחוקות
ונעשו קצרים יותר ועדיין היו עטופים בקסם מתוק ופשוט ומלאים
בענני קטיפה שמעל מרחבים ירוקים ושמיים כחולים. עננים רכים,
בכל מיני צורות וצבעים שתמיד חולפים במעוף עדין ואף פעם לא
נגמרים.
את כל המכתבים האלו שמרתי בקופסת עץ ישנה, שנדף ממנה ריח של
יער לאחר הגשם, ושכחתי מהם.

וכשאני פגשתי בשושנה והתחלתי להתרחק היא חשה בכך, ילדת הירח
שלי, והיא מאוד נתעצבה לה. "ושוב חזרה לי התחושה" כך היא כתבה
לי אז, בדיוק ימים ספורים לפני שהחלטתי לקשור את גורלי בגורלה
של השושנה, "שאני מאבדת המון דברים. זו לא אני שמאבדת, אלו
הדברים שפשוט נאבדים, זמניים. וכבר החלטתי מזמן שהמילים הכי
עצובות הן דעיכה וזמניות. אני מניחה שהעובדה שאין ירח בשמיים
הלילה צריכה הייתה להזהיר אותי. שמעתי שלפעמים בימים מסוימים
הירח נראה מבשר רעות. כנראה שהיעדר ירח על אחת כמה וכמה".
ואני בכלל לא הבחנתי בכך, הייתי כל כך שיכור מהשינוי המרענן
הזה בחיי, מהסיפור המרתק שנדמה היה לי כי נכנסתי לתוכו. לא
הבחנתי בכך גם לא כאשר כתבה לי, לאחר שרמזתי לה במכתב אליה על
השינוי שאני עומד לעבור בחיי, כי זה נשמע לה, באופן עצוב,
כאילו ואני עוזב לארץ רחוקה וקרה. וזמן רב לאחר מכן, לאחר
שהמכתבים בינינו הלכו ודעכו, היא כתבה כי היה בי פעם משהו הרבה
יותר פשוט, לפחות יותר פשוט לה. ובאחד המכתבים האחרונים שכתבה
לי, ממש לפני שהיא עצמה ארזה את חפציה ועזבה את הירח שלה, היא
כתבה לי וביקשה ממני לא להיות עצוב, גם אם אראה שדות ירוקים
שהתייבשו והצהיבו.
לאן היא עזבה?
היא כתבה לי כי היא נוסעת לכוכב אחר. כוכב מקסים ביופיו עם
ילדים מקסימים ביופיים. היא נסעה בכדי לעבוד עם ילדי הכוכב הזה
ולהיות להם לנפש קשבת.
וכבר לא קבלת ממנה יותר מכתבים מאז?
כמעט ולא. וגם אני כמעט ולא כתבתי לה. אבל דווקא בדברים הקצרים
שכן נאמרו עדיין, יכולתי להבחין עד כמה היא השתנתה. לאורך כל
השנים ראיתי בה ילדה. יוצאת דופן בהתהוותה, אבל ילדה. ודווקא
ממכתביה הקצרים, אך עדיין נעימים, שנכתבו לאחר שכבר עזבה
יכולתי לחוש ולהרגיש בשינוי הזה שחל בה. ברובד הנסתר הזה, של
בגרות פנימית מעודנת, שנצרב בתוכה.  
ורק לפני כשבוע, זמן לא רב לאחר שעזבתי את השושנה וחזרתי
לביתי, נתקלתי במקרה בקופסת העץ הישנה ופתחתי אותה, לאחר
עידנים  כה רבים, והתחלתי לקרוא את המכתבים, בעניים פקוחות
מתדהמה שהתחלפה, לאחר מכן, לעצב וגעגועים. את כל המכתבים
קראתי, בזה אחר זה, עד אל תוך הלילה, עד אל תוך הכוכבים והירח
הכבוי. הילד הבודד, הזקן והילדה, קסם הארנבת, איש המריונטה,
הזקן והקלנועית, הסחלבים, ה- ק' המיוחדת, הכול צף מתוך השמיים
השחורים, מתוך מעמקי החלל, כאותן נקודות אור בוהקות ובודדות,
שעשו את דרכן לכאן והגיעו אלי מאות אלפי שנים לאחר שהכוכבים
המנצנצים ששלחו אותן התפוגגו ונעלמו באפילה.
"זה כמו להיזכר" כך היא כתבה לי פעם, " במשהו נורא ישן ופשוט
שלא ייחסת לו יותר מדי חשיבות פעם, אבל כשאתה נזכר בו אחרי
הרבה שנים זה מעורר בך כל כך הרבה".  ועוד היא הוסיפה וכתבה
במכתב אחר
" אנחנו נוטים להבין עד כמה הדברים יקרים לנו רק אחרי שאנחנו
מאבדים אותם."  ואכן, לא משנה עד כמה נשמע את המשפט הזה,
שלעתים נדמה לנו כה בנאלי, תמיד נחזור וניווכח עד כמה הוא פשוט
ואמיתי ונכון.
ואתה יודע שביקרתי בירח שלה, אבל זה היה לאחר שהיא כבר עזבה.
פסעתי על אדמתו, כוכב בודד, ועזוב, ויפה כל כך וממש יכולתי
לחוש בגעגועיו האינסופיים לכל הדברים שהיו פעם ואינם.

פעם כתבתי, אבל לא לה, אלא לעצמי, כי יאה להן, לאהבות של סתיו,
ושל פרדסים אבודים ומרחבי שדות ירוקים ושל ימים לבנים, שהן לא
תתממשנה. שהרי אחרת הן לא היו אהבות יפות כל כך.  
נו,באמת. רואים שאתה עוד צעיר. אתה אוהב לדבר יפה על אהבות
אבל לי נראה שאתה עדיין, למרות מה שעברת, לא יודע עליהן כל כך
הרבה. בוא ואגלה לך סוד קטן - יופייה של אהבה, של כל אהבה,
שהיא תמיד תשאף לממש את עצמה, בין אם זו אהבת סתיו, או קיץ,
פרדס, או שדה, אהבת לילה עם ירח, או לילה ללא. לעולם אל תאבד
את אמונך בכוחה של אהבה, ידידי הצעיר, שהרי ללא האהבה מה יוותר
לנו, בני האדם?
אתה רואה את הפנס ההוא שם? זה ששאלת אותי עליו כשהגעת? אומרים
שזהו פנס קסם.
באמת?
כן, כך לפחות סיפר לי שומר הלילה שהכרת, לפני שעזב. הוא בעצמו
הביא את הפנס הזה לכאן. הוא סיפר לי שזהו פנס מיוחד. פנס שעושה
קסמים. אבל לא קסמים רגילים. קסמים מיוחדים.
אמור נא לי, ידידי הצעיר. האם אתה יודע להמתין?
להמתין?
כן, להמתין. פשוט להמתין. ללא תזזית, ללא מאוויים, כמעט ללא
הוויה. אנו, שומרי הלילה, אומנם עוסקים בעבודה פשוטה, שלא כמו
המנהלים הגבוהים שם למעלה. אבל דווקא כאן, מלמטה, מתחתית
הארכיונים הענקיים הללו, המכילים בתוכם כל כך הרבה נשמות
אבודות, דווקא כאן ניתנת לנו ההזדמנות ללמוד או להבין דברים
שאותם מנהלים לא יבינו בכל מהלך חייהם. כשאנו קוראים, ושבים
וקוראים, בשעות הלילה הקטנות והבודדות, את כל הדברים המתפרסמים
כאן, את כל אותם אלפי ועשרות אלפים של סיפורים ומאות אלפים של
שירים ומביטים בכל אותן תמונות עמומות וציורים דהויים, אנו
לומדים להבין, אט אט עם חלוף השנים, את הבדידות, ואת הכאב, ואת
הסבל, את העליצות והאושר, היגון ושמחת החיים. אנו צוללים אל
תוך סודות הגעגועים ונוסקים אל פסגות ההשלמה. וככל שאנו חודרים
עמוק יותר, ככל שאנו מעמיקים אל תוך החלל העצום הזה הנפרש כאן
לעינינו, חלל עצום המלא בכוכבים זוהרים, בנשמות אבודות ונפלאות
מכל הגילאים והמינים והצבעים והטעמים, כך אנו מבינים כי אולי
הסוד העמוק ביותר אך גם הפשוט ביותר הטמון בנו הנו סוד ההמתנה.
אנו, נשמות אבודות שכמותנו, כל אותם אלו המתאספים כאן, כל אלו
שהתאספו כאן בעידנים קדומים יותר וכל אלו שיתאפסו כאן במרחביו
של העתיד, כולנו כמעט, שכחנו מהסוד הזה. כולנו רצים ממקום
למקום, בורחים ממשהו או רודפים אחרי משהו, כולנו חיים תמיד
בשביל הדבר הבא. כולנו פוחדים מהכאב, כואבים את הבדידות. כולנו
סובלים מהגעגועים וכולנו מתגעגעים להשלמה. אבל מדוע אנו, נשמות
אבודות ומקסימות שכאלו, דואגים כל כך? הרי עמוק בליבנו כולנו
יודעים כי בסוף היא בוא תבוא, ההשלמה המתוקה הזו. הפיוס ושלוות
הנפש העילאיים האלו תמיד יגיעו אלינו פשוט משום שהם תמיד שם
עמוק בתוכנו, וכל דבר חבוי, סופו שהוא יוצא אל אור השמש. בדיוק
כמו הגרעין באדמה, ממתין באורך רוח ובסבלנות נצחית לטיפות
הראשונות של גשמי החורף. התענג על הבדידות, אהוב את הגעגועים,
חוש בהם, למד אותם ואל תדאג, השלווה כבר טמונה בתוכם, ההשלמה
כבר מצויה בגרעין הווייתם.
למד להמתין את עצמך, את ישותך, בדיוק כפי שיער עצים מפוחם
שנשרף יודע להמתין לעלה הירוק הראשון שיצמח מתוכו. בדממה הוא
ממתין, במתינות אינסופית, סופות החורף מכרסמות בו והרוחות
החמות של הקיץ מצהיבות את אפרו, וכך עוד חורף ועוד קיץ, מסתיו
אל סתיו ומאביב אל אביב, גזעיו וענפיו הצרובים ממתינים. וכך
המתן לה אתה, בין אם זו ילדת הירח , ובין אם זו השושנה שלך,
ובין אם זה כל אדם יקר ואהוב אחר, המתן להם כי בסופו של דבר הם
ישובו, כי כל אחד מאתנו טבעי לו שישוב לבסוף אל הגרעין ממנו
צמח, שונה אומנם, בוגר יותר, מבין יותר, אבל תמיד שב.
המתן לה, שם מתחת לפנס. הוא יעזור לך להמתין.
תודה לך על דבריך, שומר הלילה. אני ממש לא יודע מה לומר.
ובכלל, אתה יודע, אני מרגיש... אני מרגיש שאפילו מאז שהתחלתי
לדבר עמך, לפני זמן כל כך קצר, משהו בי השתנה, ואפילו בך. איני
מרגיש אותו אדם שהרגשתי כאשר הגעתי לכאן מקודם. אנחנו משתנים
ללא הרף ובכל זאת משהו עמוק ויסודי בהווייתנו, בגרעין שלנו,
נותר יציב. גם בזה אנו דומים לטבע, אתה לא חושב?
הא, כמובן! כמובן, ידידי.
וגם אתם, שומרי הלילה, מתחלפים בזה אחר זה, ובכל זאת משהו בכם
נותר כשלעצמו, וכשאני משוחח עמך אני חש כאילו ואני משוחח גם עם
חברי הוותיק, שומר הלילה שפעם הכרתי ועזב.
יפה, ידידי, יפה מאוד. עכשיו לך ושב שם, שב מתחת לאור הירח
הלבן של פנס הקסם. שב והמתן.
ואל תשכח לשרוק, ידידי, אל תשכח.
תודה לך על כל המילים היפות, באמת תודה. ואני לא אשכח. מבטיח
שלא. ואני רק אאחל לך את מה שהייתי מאחל לשומר שעזב, כאשר
הייתי נפרד ממנו. אני אאחל לך יום מקסים ושבת שלום וחג שמח,
וחורף נפלא... ואביב עוד יותר נפלא!
גם לך, ידידי הטוב והיקר. גם לך.






ומה אתם חושבים, נשמות אבודות ונפלאות שכמותכם? אתם באמת
חושבים שזהו פנס קסמים? הא הא, לא ולא. זהו הרי פנס רגיל
לגמרי. אתם יודעים הרי להיכן להביט בכדי למצוא את הקסם האמיתי,
אני בטוח שאתם יודעים, וגם הוא יודע, גם הוא...
אז גם לכם אאחל בשמו ובשמי חג שמח וחורף ואביב נפלאים.
וגם אתם, אל תשכחו כמובן, לשרוק :)