הלו?
הלו, שלום.
שלום. עם מי אני מדבר?
עם מי אתה מדבר?! מעניין שפתאום אתה לא מכיר אותי!
הא... אני אמור להכיר אותך?
ברור שאתה אמור להכיר אותי. אתה יצרת אותי, אולי?
יצרתי אותך?
נו,פעם הייתי חי ברחובות, בין חתולי האשפתות. אומר לך משהו?
הא... ולדימיר משדרות הר ציון פינת לווינסקי?
לא! הייתי גם מתפרנס מחשפנות בבגדי נשים...
הא! זה אתה! איזו הפתעה! אני... האמ, עכשיו הבנתי. אני
מצטער... כלומר, לא הבנתי בהתחלה ש... חשבתי ש... מה, מה
שלומך?
מה שלומי? מעניין שפתאום אתה רוצה לדעת.
מה, מה זאת אומרת?
אתה בכלל התעניינת בשלומי בתקופה האחרונה? נאמר, בשנה-שנתיים
האחרונות?!
הא, אני...
כן, בטח היית עסוק...
לא, זה לא... אני פשוט...
מה אתה חושב? שאתה יכול ככה להמציא אותי ואז פשוט לנטוש?
לשכוח ממני? ברגע שהבאת אותי אל העולם הזה שלך הרי שיש לך
אחריות עליי.
כן, אבל תבין, במשך תקופה ארוכה אני הפסקתי לכתוב. היו לי חיי
משפחה... הייתה לי אהבה!
הו, אהבה... לאמור, אמורה... אתם תמיד משתמשים בתירוץ הזה של
- "האהבה מנטרלת אותנו מהיצירה". האהבה קוטלת המוזה. מעניין
שכשאתם מאוהבים ובייחוד אם זו אהבה נכזבת אז תניבו אינספור של
יצירות מתוככם. את היצירות היפות ביותר שלכם. זוכר את "יאנה"?
זוכר את "אהבת שישים הדקות"?  אך ברגע שתיכנסו אל חיי הזוגיות
הבורגניים אז תשכחו מהכל. האמנות תפנה מקומה למינוס בבנק, ואת
היצירתיות יחליפו ארוחות השישי וההליכה לים בשבת.
טוב, זה לא בדיוק היה ככה... חיי הזוגיות שלי היו רחוקים
מלהיקרא בורגניים. אם היית קורא את הסיפורים האחרונים שכתבתי
היית אולי מבין.
ברור שקראתי! הם הרי מפורסמים תחת שמי! אבל על זה בדיוק רציתי
לדבר איתך - על היצירות האחרונות שלך.
מה איתן?
מה איתן?! זבל של יצירות! זה מה שאיתן...
הא, אני חושב שאתה קצת מגזים...
לחלוטין לא! נתחיל עם זה שמאז "אהבת שישים הדקות" אתה פרסמת
אצלי בתדירות של אחת לשנה! איך אתה מצפה לשמור את קהל הקוראים
שהיה לך עם תדירות שכזו?
טוב, אבל אל תשכח שבזמן הזה כתבתי דברים נוספים שלא פרסמתי
אצלך. כמו למשל - "המלאך של גן לונדון", "זה עושה טוב" וכמובן
את "פנס הקסם".
זהו בדיוק! בכל התקופה הזו אתה הקדשת הרבה יותר תשומת לב אל
האפור אלול הזה...
אפור תשרי.
פעם זה לא היה ככה, פעם אני הייתי הפייבוריט שלך. וחוץ מזה -
היצירות עצמן: הנושאים בהם הן עוסקות, הסגנון, העולם הנשקף
מהן, הכל השתנה לחלוטין! זה כבר לא אותו הקונספט שאפיין אותי
בימי הזוהר שלי. זה... זה כבר לא אני!
מה לא אתה?
הכל! בוא נאמר שהסיפור "כאן ועכשיו" שפרסמת אצלי לפני שנתיים
עוד שמר על כבוד התואר. בכל זאת, היו לא מעט שקראו אותו וגם
כאלו שהגיבו עליו. אבל לאחר מכן הגיעה הידרדרות מהירה. או שהיה
מדובר בחומרים ממוחזרים כמו "יאנה" שהפכת להקראה...
דווקא התרשמתי שאהבו את זה.
או שהיה מדובר בחומרים שהם מתחת לכל ביקורת.
כמו מה?
כמו מה?! אולי כמו השיר המטופש הזה, שאף אחד כמעט לא טרח
לקרוא: "לא רחוק מצמת גהה, לא רחוק מכל המשוגעים, יש מקום אחד,
מקום נחמד, מקום שבו אפשר ללכת על כוכבים..."
אבל באמת יש שם מקום כזה. זה מין פארק שבלילה השביל המרכזי שבו
מואר בהמוני נוריות קטנטנות שמחליפות צבעים ומרחוק זה באמת
נראה כמו...
אתה יודע מה, קח את הסיפור האחרון שפרסמת. זה על הטיול האחרון
לפני שהם נפרדים. אף אחד כמעט לא קרא אותו והאמת היא שאני יכול
להבין אותם. הסיפור הזה נראה מופרך לגמרי - איזה זוג יחליט
לעשות טיול פרידה בזמן מלחמה, בדיוק באותם מקומות שכולם שמרו
מהם מרחק? זה לא הגיוני! הקוראים בכל זאת רוצים לקרוא עלילה
בעלת היגיון בסיסי ולא דברים שהומצאו רק כדי לשוות לה אופי
מותח.
אבל מה אני יכול לעשות? כל מה שמתואר בסיפור הזה אירע במציאות.
אני בדרך כלל כותב על דברים שבאמת קרו. כך הרי עשיתי גם בכל
סיפורי הזיכרונות שפרסמתי אצלך. זהו האופן שבו אני לרוב כותב.
אתה יודע זאת...
אבל זה לא כמו הסיפורים של פעם! כל הסגנון שלך השתנה, כל
האווירה השתנתה!
נכון, כי אני הרי בעצמי השתניתי.
אבל זו בדיוק הבעיה! אינך מבין?!
??
השינוי הזה שהנך כביכול מדבר עליו הוריד אותי אל מעמקי
המצולות, אל תהום הנשייה. וכל הקהל הקבוע שהיה לי פשוט התפוגג,
עזב. וכל זה רק בגלל שאתה החלטת להיעלם!
טוב, קשה לומר שזו הייתה החלטה מודעת. זה פשוט קרה. אפשר לומר
שאני כבר אינו אותו אדם שהייתי אז...
מה, הסתכלת למוות (אוווו) בעיניים?
הא, האמת שכן. פעם אחת...
הבנת את מורכבותה של האהבה ומסירות הנפש (דמעות)?
הא, אפשר להגיד... ניסיתי בכל אופן.
ניסית סקס עם גברים וגילית שאתה נהנה?
האמ... מי סיפר לך?
זה היה בצחוק...
הא! טוב... אז לא אמרתי כלום... מה, מה אתה רוצה בעצם?
עדיין אינך מבין מה אני רוצה?!  אני רוצה לחזור להיות
הפייבוריט שלך. אני רוצה שתחזיר אליי את הימים היפים של פעם.
אני רוצה שתחזיר אליי את הקהל שהיה לי, בייחוד זה הקבוע. אנשים
שנתנו למילים שלך לחדור אליהם ולעטוף את כל כולם, אנשים שלגמו
בשקיקה את הדמויות שלך, שעשו אהבה עם התיאורים שלך, שהגיבו ב-
"Magic... pure and sad magic". אני רוצה שתחזיר אותי אל הימים
של יאנה ומרי-אן, אני רוצה שתחזור לספר על זונות יפות ועצובות
ועל חתולי רחוב בודדים ועל הירח ושאר יצורי הלילה..
בקיצור, אני רוצה- קאמבק!!
...
...
...
... נו?! למה אתה שותק??? אתה יודע מה? בוא נתחיל בצנוע - אני
רוצה שהדבר הבא שתפרסם אצלי יזכה לפחות לתגובה אחת, תגובה קטנה
אחת. שאפילו יגידו שזה זבל, המיץ של הזבל, אבל שתהיה לפחות
תגובה.  מה כבר ביקשתי? תגובה מסכנה ומצ'וקמקת אחת, זה הרבה?!

טוב, די, די. לא צריך לבכות...
אני לא בוכה... האמ, אני פשוט אוכל בצל. בתקופה האחרונה
התחלתי לאכול הרבה בצל. אומרים שזה בריא וזה גם מתאים לאווירה
שאני נמצא בה.
האמ, טוב, האמת היא שאני כותב עכשיו משהו שיכול להזכיר את כל
האווירה הזו, של פעם, שאתה מדבר עליה. אני לא בטוח שזה באמת
יצא טוב אבל נראה לי שכל מי שיקרא את זה דווקא...
באמת?! איך זה נקרא?
הא... "בית האהבה של רוזמרין".
מה?!  זה נשמע כמו רומאן רומנטי סוג ז'! אתה רוצה שגם הקורא
וחצי האחרונים שנשארו לי יברחו?!
לא, זה דווקא סיפור שמספר על...
אתה יודע מה אתה צריך? אם לא אכפת לך שאני קצת מייעץ לך
ככה... הדבר הבא שתפרסם אצלי צריך להיות משהו משעשע, קליל כזה.
קטע כזה, עם הומור עצמי, שמכיל קריצות לז'אנר שהוא פועל בו.
קטע שמודע לחלל שבו הוא מתקיים. אתה תראה איך אז יגיעו הרבה
קוראים. אולי אפילו איזה דיאלוג שנון כזה.
זה דווקא נשמע רעיון נחמד מאוד.
כן, בטח! הרי עשית את זה כבר כמה פעמים אצל האפור חשוון
הזה...
תשרי! אפור תשרי!
וואטאבר. וזה דווקא היה די מוצלח. אצלי פרסמת מעט מאוד קטעים
קלילים. בדרך כלל יצרת לי דימוי של מישהו רציני ועצוב. אולי
הגיע הזמן לשנות את הדימוי הזה.
יופי. אז אני שמח לשמוע שאתה כבר לא כועס. אני מבטיח לך לעשות
את מה שהצעת לי.
הו, עכשיו אנחנו מדברים! אני מקווה שנראה את זה כבר בקרוב.
אולי זה סוף סוף יחזיר אותי אל קדמת הבמה. הא... ואני מצטער אם
הייתי מקודם קצת נרגן וזועם. לא התכוונתי לצעוק עליך, אבל זה
פשוט שכבר תקופה ארוכה אני באמת... אתה יודע...
כן, כן, זה בסדר. אתה לא צריך להתנצל. לא לקחתי כלום באופן
אישי.
האמת היא שגם נשמעתי בשיחה הזו די פתטי. כמו איזה סלב מזדקן
ומתוסכל שרוצה להחזיר אליו את ימי הזוהר. מזל שאף אחד לא שמע
אותי, בייחוד קהל הקוראים שלי. הא-הא, תחשוב איזו פאדיחה זו
הייתה...
האמ... טוב, האמת היא ש...
מה?
לא, לא משנה. כלום...
טוב, אז שמחתי לדבר אתך ונתראה בשמחות ותמסור ד"ש לירקרק תשרי
שלך. אני הולך להתאמן קצת מול המראה עם "I'm your privet
dancer" של טרנר. אתה יודע, אם כבר קאמבק אז שיהיה - קאמבק!
טה-טה.