פרולוג:
לפני שבועות מספר הייתי בחו"ל.
בד"כ כשאנו שומעים את המילה חו"ל, אנו חושבים על מקום שהוא
רחוק וטוב. אם כך לא הייתי בחו"ל. הייתי במקום קרוב ורע. מאוד
קרוב. מאוד רע.
אבל בכל זאת חו"ל, אפילו יותר חו"ל מכל מדינה שאפשר לדמיין.
חו"ל בשל הריחוק הרב, חו"ל בשל ההבדלים, חו"ל בשל האווירה
וחו"ל בשל השוני התהומי בין הבית לבין אותו המקום.
לאותו המקום בחו"ל קוראים עזה.

פרק 1 - ההגעה.
זה היה יום בהיר וקיצי. הוצאתי את הראש מהרכב, הרגשתי את קרני
החמה מלטפות את פני. האוויר היה נקי, אוויר של בוקר. תמיד אמרו
עלי שאני טיפוס של בוקר - זה שמתעורר לפני כולם. חושבים שאני
חרוץ.
זה לא בגלל שאני חרוץ, אני פשוט אוהב את הבוקר. את האוויר
הנעים, את השקט הבתולי כשכולם עוד מקיצים משנתם, כשכולם עוד עם
חיוך על השפתיים מחלום ליל אמש.
זה היה בוקר יפהפה. החוף הזהוב של עזה מדהים ביופיו. אומרים
שכרישים מסוכנים במים, אך כרישי הנדל"ן מסוכנים עוד יותר לחוף.
את חוף עזה עדיין לא טרפו הכרישים. חוף רך ושקט כאילו מצווה
עלינו - "בואו! נוחו ממלחמתכם המיותרת, ראו את המנוחה והרוגע
והצטרפו אלי במחזוריות הגלים השלווה."

"תסתכלו טוב, אולי נמצא איזה מחבל" אומר אשר. אך אני לא מצליח
למצוא. כל שעיני רואות הוא חוף, דקלים, ציפורים וחולות, המון
חולות. נוף מדהים, וכל שאני חושב עליו הוא שאין כל צורך לנסוע
רחוק, כשתחת אפנו נמצאים אוצרות טבע מהממים כמו הנוף הזה.
אך הנוף החל להיות מוסתר לפתע, מוסתר ע"י האנשים, אנשים בדרכם
לעוד יום עבודה. משהו שונה היה באותם אנשים. חסרים הם אותה
רעננות בוקר, את אותה חדוות יום חדש, את אותו רצון להתחיל עוד
פרק יומי בספר החיים. האנשים שפגשו עיניי היו אנשים עייפים.
אנשים מלוכלכים ומושפלים. ראשם שפול מטה לקרקע וגופם מכוסה
סחבות.
אנשים מוטרדים. כאילו מחשבתם נתונה הייתה רק לדבר אחד - כיצד
לשרוד?
אט אט החלו פרטים נוספים מסתירים לי את הנוף. תחילה היו אנשים,
אך גם אותם האנשים הוסתרו. הם הוסתרו ע"י חומה. ע"י קירות בטון
מזויינים החוצצים ביני לבין אותם הפרצופים. ע"י רצף מתמשך
ואין-סופי של קירות, גדרות וחוטי טייל.
אך עם המשך הנסיעה גם הקירות נעלמו, ואת עיני צדו האנשים שמהצד
השני. אנשים כמוני, כמו טל ואלעד, אנשים שגם הם לוקחים חלק
בטיול הזה לחו"ל, אנשים שאת דעתם לא מטרידה שאלת הבוקר הקריר,
וכי כל רצונם הוא להניח ראש אחד על רעיהו ולנסות לחזור לעולם
התת-עפעפי, ושוב לחלום על חו"ל אחר.
ולבסוף, גם אנשים אלו הוסתרו. הם הוסתרו ע"י מלבושם. הם הוסתרו
ע"י המדים שלגופם, המגפיים שלרגליהם, הקסדה שעל ראשם.
הם הוסתרו ע"י הנשק שבידיהם.

פרק 2 - השמירה.
"קח!" אומר לי כהן ואני מסרב בנימוס.
"קח!" הוא שוב מפציר "אתה לא תשרוד את היתושים האלה, תאמין לי"
ומגיש לי את תרסיס קוטל היתושים.
אני לוקח מידיו את התרסיס ומניח בצד. "אתה עוד תודה לי על זה"
מחייך כהן בסיפוק ומגיש לי את השכפ"ץ.
"אה, ותיזהר מבית הצלף!" מתריע ועוזב.
אני לובש את השכפ"ץ ושוב לא מבין איך אפשר לעמוד עם דבר כזה כל
כך הרבה זמן. תחילה המשקל אינו כבד אך ניסיון העבר מלמדני כי
כל דקה מוסיפה עוד כמה קילוגרמים לאותו חוצץ כדורים עב כרס.

לאחר שסיימתי את ההכנות לשמירה אני מתפנה להביט סביבי. עמדה
קטנה, מסוגרת וממוגנת. כל שאני מצליח לראות הוא מבעד לאשנב קט
המציץ אל עולם שלם. מעלי ישנה מנורה קטנה המאירה את סביבתי
הקרובה. סביב לאותה מנורה מתקבצים להם כמה יתושים, הנראים
כאילו עורכים איזו מסיבת ריקודי מעגלים ביניהם.
"שום דבר שיטריד אותי" אני מחליט ומתפנה להביט החוצה.

במרחק מטרים ספורים ממני, מעבר לגדר, ישנו בית קטן ומוזנח.
נתנו לו את השם בית הצלף בשל הצלף שפעם ירה ממנו, והרג את אחד
החיילים, שפעם עמד היכן שאני עומד.
"בית הצלף" נראה תמים, רגוע. בית טיפוסי. אומנם קצת מוזנח, אך
טיפוסי. כמו בכל בית יש לו חלונות, דלתות וגינה. אך לבית הזה
החלונות היו אטומים בלבנים, הדלתות נעולות אחר סורג ובריח
והגינה מלאה בגדרות תייל.
"מעניין איזו משפחה חיה שם.." אני חושב ומתחיל להמציא בראשי
סיפור על אמא המשקיפה מהחלון האטום על ילדיה המשחקים בחצר
הגדרות.
לפתע נשמעת ירייה מאחורי.
"לכל הכוחות כאן פיקולו, קבלו ירי שלי לפני כמה רגעים" מרגיע
אותי הקשר. ואז פתאום אני מבין, אני מבין עד כמה אני פגיע. אני
מבין עד כמה מפלצת הבטון השומרת עלי, רק הופכת אותי לפגיע. איך
ברגע אחד יכול כדור אחד, מרובה אחד, מהבית שמולי, לחדור דרך
האשנב אל תוך גופי.

"היתושים התרבו" אני מבחין ומתחיל לנופף בידיי בתקווה לגרשם.
אך כמה טיפשי זה. זוהי נורמה מקובלת אצלנו בני האדם. אם אנחנו
לא רוצים מישהו אנו אומרים לו, ואם הוא לא מבין אנו מגרשים
אותו בכוח. הרצון הזה להרחיק. הרצון לגרש כל מה ששונה, שמטריד.
המחשבה שאם זה לא לידי זה לא קיים. אז עכשיו אני רואה את
היתושים. אומנם הם לא מפריעים לי יותר מדי, אבל הם קיימים, כאן
לידי.
לא כך אצל היתושים, אותם לא מעניין שאתה לא רוצה את חברתם, הם
רוצים את חברתך. אם תנופף בידיך זה יגרום להם לפרוס כנפיים
ולעוף לחלק אחר בגופך, לא להעלם.

הפעם אני שומע צרור יריות. צרור ארוך ומתמשך. "זה שוב אני!"
מודיע פיקולו בקשר ומרגיע את עצביי הרוטטים.
על מה הוא יורה כל הזמן? למה לירות כל כך הרבה תחמושת? אני
מסתכל סביבי ולא רואה כלום. בית, גדר וחושך, המון חושך.
סוקרטס אמר פעם כי החושך מעיד על פוטנציאל החכמה האנושית. זה
שחשוך, לא אומר שלא קיימים עצמים באותו החושך. החושך מעיד על
בורות האדם שאינו רואה את עצמי התובנה. האור הוא החכמה, האור
מגרש את הבורות וגורם לאדם לראות את העצמים בבירור, להבין כי
היכן שהיה חשוך היו גם ידיעות, שרק ע"י חקירה ובדיקה אפשר
להאיר אותן ולגלותן. העצמים קיימים. אם נראה אותם או לא, זה
תלוי בנו, בני האדם.
אני מסתכל טוב, כאילו מקווה שהחושך יתפוגג ממבטי החודר, אך ללא
הועיל. כאילו מסך שחור חוצץ ביני לבין ירכתי בית הצלף.
זה השלב שמתחילות לצוץ החששות. השיח זז, אולי יש שם משהו? אולי
מתחבא מחבל בפיר שלמולי? אולי ישנו צלף נסתר המעמיד כעת את
צווארי על מרכז צלבו? ערנותי גוברת ואני נדרך. פתאום אני גם
שומע את היתושים. הם כבר לא רוקדים במעגלים במנורה שמעלי, כי
אם מכינים תוכנית התקפה. הם זוממים כיצד לבוא אלי בהפתעה,
ולמצוץ את דמי. הם חיים מדמי, הם ניזונים ממנו. הזמזום הולך
וגובר, מספר היתושים מתרבה מרגע לרגע.
השיח שוב זז! אולי לירות? ואז אני מבין. אני מבין את פיקולו.
פיקולו יורה הרבה לא כי הוא גיבור. פיקולו יורה הרבה כי הוא
מפחד. הוא מקווה כי רעש מכונת הירייה יניס את אויבו. כמו אריה
השואג בקול בכדי להפחיד את יריבו. פיקולו מפחד מהחושך, מפחד
מהנסתר.

אני פותח ניצרה ויורה, יורה לכל כיוון, יורה על החול, על
האבנים, ובעיקר- יורה על החושך. אני יודע שאני לא אפגע
במחבלים. אני יודע שסביר שאין שם מחבלים. אך אני יורה, ממשיך
ויורה. נבהל מהעצמה והרעש של הירי, ויורה.
"אני רואה הכל!" אני צועק אל החושך. "אני רואה אתכם!" אני
מכריז בקול רועד. אני לא רואה כלום. אני בור, העצמים קיימים,
אך ללא ידיעתי. ואז אני חדל לירות. פתאום שוררת דממה. האוויר
כבר לא צלול, ריח חזק של אבק שריפה עולה מהאוויר, וכשהוא
מתפוגג אני רואה את היתושים.
היתושים מקיפים אותי, פתאום הם ממלאים את כל עמדת השמירה. הם
משמיעים זמזום קולני ומטריד, חלקם אף מעיזים ותוקפים אותי,
נכנסים אל תוך עורי, נתפסים על צווארי, על כפות ידי.
"מאיפה הם הגיעו פתאום? כל כך הרבה יתושים..." ובעוד אני שואל
נשמע קול מהמכשיר קשר: "עמדה מערבית - האם אתה יורה?"
"חיובי" אני ממהר לענות, אך זה לא מונע מהיתושים להמשיך ולנסות
לעקוץ אותי. כאילו כבר אין אף יתוש סביב המנורה, כאילו כולם
עלי, מקיפים אותי, סוגרים עלי, מחכים לרגע המתאים לתקוף, לקחת
את דמי.
אני נלחם בהם. נלחם בהם בכל כוחי. מתעייף, מתייאש אך ממשיך
להילחם. המלחמה נראית כמלחמה אבודה, אך היא לא בשליטתי, היא
נכפתה עלי, זה או היתושים - או אני. אסור לי להפסיד!
רעש במדרגות. אני מסיט את מבטי ורואה את מרדכי עולה. לפתע,
הרגשה טובה ממלאת אותי. חלפו ה 3 שעות. הגיע תורי להתחלף. אני
מוריד את השכפ"ץ ומגיש אותו למרדכי.
"איזה לילה יפה" אומר מרדכי ומביט החוצה.
אני מביט פנימה. מחפש את היתושים, אך הם כבר לא בעמדה. הם שוב
מסביב למנורה כאילו רוקדים במעגל.
"קח!" אני מפציר במרדכי ומגיש לו את התרסיס.