כשהיית קרובה אליי
והרגשתי
את הבל נשימתך
על צווארי,
רציתי להקפיא
את הרגע הזה-
שלא ייגמר לעולם.
רציתי להישאר שם,
קרובה אל גופך,
בלי לזוז.
רק לעצום את עיניי
ולהאזין
לקולך המהדהד בראשי
בלי הרף,
שוב ושוב
ושוב...

כאילו נגזרנו
מתוך תמונה
של שמיים
וילדים רצים,
והמולת אנשים
שצועקים
אחד על השני
ועל עצמם.

ורק רחשי תשוקתי
נשמעו
באוויר המשותף
של שתינו,
ונשימותייך החרישיות
דמו למנגינת חליל עמומה.

וכשדמותך החלה
אט אט להתרחק
מהמרחב הסמנטי
שיצרתי לשתינו בדמיוני,
מבלי שבכלל תדעי
שאת נמצאת שם...

הו אז ידעתי
שאת לא באמת קיימת...