הכרתי פעם ילדה אחת. לא. הכרתי הרבה. אבל אחת כמוה יצא לי
להכיר רק פעם אחת. היא הייתה כזאת מיוחדת אבל לא בגלל איזו
גומה מתוקה שנדבקה לה בקצה הלחי או בגלל איזה מבט שובבי, ולא
בגלל שהיה לה את השם הכי מגניב בעולם, אלא בגלל שהיא האמינה
שהיא מסוגלת לעשות את מה שאף אחד אחר לא הצליח בעבר.
היא הייתה ממש חכמה. היא הייתה מלמדת אותי היסטוריה, וקוראת לי
מספרים של גדולים לפני השינה.
בשבילי, לראות אותה מתרכזת בנוצה שעפה ברוח היה הכי מפחיד
בעולם. כי זה כאילו שהיא הייתה מוציאה קרניים של לייזר מתוך
האישונים הקטנים שלה ומפוצצת עולמות רחוקים שאיש לא שמע עליהם
ואיש לא ראה.
אני זוכר שהיא הייתה לוקחת אותי לטיולים רחוקים בשבילי עפר של
תודעה מודחקת. פותחת לי דלתות נעולות מבושה מוציאה לי משם
סודות כמוסים שאני בעצמי לא הסכמתי לספר לעצמי. היא הייתה
מסבירה לי מתוך מדריך הפרחים שלה את הקסמים שאפשר לעשות עם עלי
כותרת של יקינטון לבן. על הצורות שהטבע בורא, על המושגים
שהמציא המדע בטפשותו הרבה, רק בשביל לעורר עניין באנשים
שמעדיפים להרדם. "עולמו של ילד נהרס כשהוא לומד לראשונה שלעץ
קוראים 'עץ'", היא הייתה אומרת, "זה כמו להכניס לב של ציפור אל
תוך קובייה של קרח. לכן לעולם אל תקרא לי בשמי!"
לא ידעתי את זה אז. גם פחדתי לתת לזה שם. אבל בהחלט אהבתי את
אותה ילדה. אותה ילדה מיוחדת.
יום אחד היא אמרה לי: "אני הולכת להרוס את העולם עם הצחוק
שלי". צחקתי.
"לא!" היא צעקה, "לא ככה!" היא צעקה בשנית, "אני הולכת לצחוק
חזק, הנה תראה". והיא צחקה חזק.
משהו דגדג אותה, היא צחקה מהלב. היא כמעט נחנקה! ואז פתאום היא
עצרה את הצחוק שלה. היה לה פרצוף מבוהל.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"אני חושבת שהרסתי את החומה הסינית" ולאט לאט חיוך התפשט על
פניה.

לא אמרו על זה דבר בחדשות.
הכל היה שקט ורגוע.
אבל ביום שבו היא הרסה את חומת סין הגדולה, נשברה לי החומה
הקטנה שהקיפה לי את הלב.