אני מתגעגעת.
למבט הרך, לליטוף, לחיבוק אמיתי.
אני מתגעגעת למילים שלך, למרות שאמרתי לך תמיד שאין להן משמעות
רבה עבורי.
אני מתגעגעת אלייך.
מתגעגעת ברמות שאני לא יכולה אפילו להעביר במילים, כן, למה
שהיה פעם.
אני יודעת שאת מתגעגעת, אבל כמוני?
את עוד חושבת עלי כמו שאני חושבת עלייך?
חולמת עלי?
נושמת אותי?
אני כן, כ"כ, את איתי בכל שנייה של היום, בכל רגע נתון. בכל
נשימה שאני לוקחת, בכל מחשבה, בכל פעימת לב.
מה לא הייתי נותנת בשביל להחזיר לעצמי את אותם רגעים פרטיים
שלנו, יחודיים לנו. את הצחוק מכלום והדמעות מהרבה. מה לא הייתי
נותנת בשביל להחזיר אותך. את לא בוכה איתי יותר, צוחקת בקושי.
מילים הן דבר נזיל. אמרתי לך את זה תמיד. ואת אומרת שעוד אכפת
לך, אבל בזה זה מסתכם. מילים.
ואני - אני מזמן כבר לא כועסת. לא נותרה בי טיפת כוח לכעוס, רק
עצב וגעגוע עמוק. אני מרגישה את עצמי שוקעת יותר ויותר בתוך
הדבר הלא מוגדר הזה. עם כל יום שעובר, עמוק יותר.
הייתי אומרת לך לבוא ולשכב לידי, להיצמד אליי הכי הכי שאת
יכולה. את גורמת ללב שלי לפעום חזק חזק... לא ברור אם מלחץ או
געגוע לקרבה, לריח שלך, לתמימות. אבל את לא תבואי יותר. לא
תחבקי אותי יותר. והמבט שלך עצוב מסיבות אחרות עכשיו. אם הייתי
הסיבה לפחות הייתי יכולה לשנות את זה אבל אין לי דבר שאני
יכולה לעשות חוץ מלצחוק איתך צחוק מזוייף ולבכות לבד בלילה,
בלי שתדעי. אולי ככה יהיה לך יותר קל.
קטע מהיומן שלי
15/10
|
