חשבתי כל כך הרבה אם להעלות את זה לכתב או לא, כי נראה שאני לא
מצליחה לכתוב את מה שאני יכולה להוציא בפשטות כה כואבת
משפתיי.
כל לילה, כשאני עוצמת עיניים, חיי נהפכים ליעד עד ואילו אני,
לחייה שלחילופין בורחת ורודפת אחרי זנבה שלה.

-שאלות.

אתם בכלל זוכרים את האושר?
האם מישהו מכם טעם ולו פעם אחת בחייו את טעמו של האושר?
או הריח את בתוליות האויר בזמן אהבתו הראשונה?
הרי כל אהבה היא אהבה ראשונה.
אתם יכולים להנות מכאב?

-תשובות.

ברור שלא.
הוא היה כל כך קרוב, אבל אתם, תמיד מחפשים קילומטרים כשהתשובות
מילימטר מכם.
אז התשובה היא לא. למה? כי זה לא היה מספיק טוב לכם. אז המשכתם
הלאה.
לא. כי אהבה היא לא אהבה היום יותר. אהבה היא כמו מרדנות
היום.
מבחוץ, כי זה יופי ומגניב ליהיות מאוהב, ומבפנים, כלום. מים
שקטים.
הרי כל אהבה היא אהבה ראשונה, לא?

לא. כי לא נותנים לכם.
הרי יש מוסכמות.
כן לא.
של טוב ורע.
שחור לבן.
צודק וטועה
ונעים וכואב.
לי יש סולם אחר בשביל זה. אני לא מכירה טוב ורע. שחור ולבן זה
עניין של פרספקטיבה, פרספקטיבה הפכה להיות עניין של צודק
וטועה, אצלי היא נשארה פרספקטיבה.
שחור לבן? תלוי איפה אתה עומד.
כבוד? לא קיים. לא כמו שאתם מגדירים אותו.

אתה יכול לשאול אותי שאלה היום, ואני אגיד כן.
ומחרתיים לשאול שוב ואני אגיד לא, ואתה תתעצבן ותגיד שאני
משקרת ולא מכבדת אותך ומשחקת משחקים..

אני פשוט אגיד שאתמול, זה היה כן, היום זה לא.
וזהו.