שלושה שבועות לפני הטיסה

"בחורה שקטה, למגורים עם אשה מבוגרת, אוכל ולינה תמורת עבודות
בית פשוטות וחברה בשעות הערב".

"מה פתאום עבודות בית פשוטות", אומרת סבתא אביגיל, "נראה לך
שאני אתן למישהו לדחוף את הידיים שלו בתוך הבית שלי"?
"זה ירחיק את הפרזיטים", אומר קובי. "מה זה משנה, אחר כך יבקשו
לעשות עבודות בית, תגידי, לא צריך".
"מי שמע כזה דבר, בן שיודע הכל יותר טוב מאמא שלו", עונה סבתא
אביגיל, "וכמה פעמים אמרתי לך לא להשעין את הראש על הזכוכית.
זה עושה סימנים של טשטוש על החלון".


שבועיים לפני הטיסה

מאיה יושבת מול קובי בבית הקפה החדש במושבה הגרמנית. "בת כמה
את, בעצם" הוא שואל, למרות שהוא יודע שזה כבר לא משנה. את מאיה
הוא ייקח.


שנים עשר יום לפני הטיסה

"אני לא לוקחת אותה ולא לוקחת אף אחת. לא תבלבל לי את המוח
יותר עם הסיפור הזה. אני לא אומרת לך, תיסע, לא תיסע, אתה לא
תגיד לי את מי להכניס לבית שלי". סבתא אביגיל מניעה את ראשה
במרץ מצד לצד.

בחוץ יורד כבר הערב וסבתא אביגיל יושבת לבד על הכורסא ורואה
מגזין חדשות. "ראשל, קומי תגבירי את הטלוויזיה", היא לוחשת.
"את כמו אמא שלך, כפרה עליך, מסודרת בדיוק כמוני. וגם את השיער
שלי יש לך". התריס הישן דופק קלות וסבתא אביגיל לשה את ידיה
בתוך חיקה.


עשרה ימים לפני הטיסה

סבתא אביגיל גוררת את רגליה במורד המסדרון הארוך, המוביל לדלת
הכניסה. למה תמיד היא נועלת את הדלת בכל כך הרבה מנעולים. דרך
הזכוכית הצבעונית היא מנסה להציץ מי עומד שם מאחור. "זה אני,
קובי", הוא אומר. היא מגרדת ברגלה, כמו חוככת בדעתה, ובסוף
פותחת את הדלת. "מה, חשבתי שכבר נסעת", היא אומרת. "אבל בסוף
באת להגיד לי שלום קודם".

קובי נכנס למסדרון ומנגב את רגליו במרץ בשטיחון הקטן. "שלום
מאמי", הוא אומר ונותן לה נשיקה. שניהם גוררים את רגליהם למטבח
הקטן, בסוף המסדרון ימינה. "איפה מאיה", הוא שואל. "עושה
שיעורים", היא עונה. "הבייביסיטר שלי עושה שיעורים".
"ומי הכין את כל האוכל הזה"? הוא שואל.
"ג'יד אבוי", עונה לו אמא שלו, "בדיוק לפני שבאת בא השד של אבא
שלי ומילא את הסירים".
"מי בדיוק יאכל את כל זה"?
"אני, והילדה תאכל, וגם אתה, הכנתי מה שאתה אוהב, ואם לא,
נזרוק".
"תקשיבי, מאמי, הייתי אצל העורך דין. הוא יפקיד לך כל חודש כסף
בחשבון, וגם יבדוק שהכל בסדר. את יכולה להתקשר אליו אם יש
בעיה".
"איפה העורך דין הזה יושב"?
"איפה הפינה של רחוב בן יהודה, לא היתה שם חנות של חוטים, של
הפרסי? שם, בפינה, קומה שלישית".
"טוב. תאכל".




שמונה ימים לפני הטיסה

קובי נוסע לשכונת הבוכרים, לחנות הישנה של אבא. מוכרים שם
עכשיו כלי בית מפלסטיק, כוסות מזכוכית בתפזורת, שטיחים לאמבטיה
מניילון וסירים מאלומיניום, כאלה שקוראים להם "סירי סוכנות".
"מה נשמע, שבתאי", הוא אומר. "ברוך השם", עונה שבתאי מהחלל
האפל של החנות "אין מכירה, אבל יהיה בסדר. עוד מעט חגים ותמיד
צריכים משהו לפני החגים". קובי נכנס לחנות, גורר לעצמו שרפרף
מהפינה ומתיישב. "שבתאי", הוא אומר, "הייתי אצל העורך דין
וסדרתי הכל. כל שלושה חודשים אתה נותן לו שכירות, והוא מפקיד
את זה לאמא שלי בחשבון. אני רוצה לדעת שהכל מסודר לפני שאני
נוסע".
"לא טוב אתה משאיר את אמא שלך לבד", אומר לו שבתאי, "מה יש לה
בחיים. אשה מבוגרת לא משאירים אותה ככה. בנאדם רוצה להזדקן
בכבוד, יחד עם המשפחה שלו, לא לשבת לבד ליד שולחן שבת כמו
כלב".

סבתא אביגיל ומאיה יושבות במטבח ושותות ביחד נס קפה בכוסות
זכוכית. "בן כמה הוא, הבן שלך"? שואלת מאיה.
"בן שלושים ואחת, שיהיה בריא", עונה סבתא אביגיל.  "ולא התחתן
עדיין. מיום שהייתי בת עשרים ושתיים, היו קוראים לי בשכונה
סבתא, שהייתי אומרת לכל ילד קטן, אתה כמו הנכד שלי. ואמא שלי
זיכרונה לברכה היתה אומרת, שמהיום שנולדתי התחלתי לדבר כמו
זקנה. אחר כך בא קובי שלי. שבע שנים עד שילדתי אותו, שבע שנים
של גיהינום. ואז לא היו טיפולים כמו היום, כמה רופאים הכניסו
את הראש שלהם בתוך הבטן שלי, כמה פעמים הייתי באה הביתה ובוכה.
ואחרי שבע שנים בא הוא. כשהיה קטן היה ילד טוב. הייתי מלבישה
אותו לבית ספר, הילד הכי חתיך בכיתה הוא היה. והכל ספרים חדשים
קניתי לו. לפעמים הייתי באה לבקר אותו בהפסקה ויושבת ליד הדלת
של הכתה ומחכה לו. אחר כך, כשגדל, היה יורד אחרי הלימודים
לחנות של אבא שלו, עליו השלום, בבוכרים. היה יושב אצלו על כסא
גבוה, יושב ליד הקופה וסופר כסף לאנשים. שמה אצל אבא שלו למד
איך סופרים כסף".


שבוע לפני הטיסה

במסדרון הקצר דולקים הפלורסנטים. דלת גדולה בקצה האחד מובילה
אל האולם הראשי. קובי יושב מול הדלת הפתוחה של חדר הקבלה,
והפקידה הקטנה רושמת במרץ פתקאות ומניחה בערמה. מישהו יוצא
מהחדר של הפסיכיאטר. קובי מרים את הראש. "אתה יכול להיכנס",
אומרת הפקידה, "תורך".

ד"ר רוזן מסיים לכתוב כמה הערות קצרות בתיק המונח לפניו. הוא
סוגר את התיק, מחזיר לפינת השולחן, ולוקח את התיק של קובי
שמונח תחתיו. "הנה, הכנתי לך מרשם לכמה חודשים כדי שתוכל
להצטייד לפני שאתה נוסע. וכאן יש מכתב הסבר לפסיכיאטר שתמצא
בניו-יורק. וכאן יש כמה שמות, רשמתי לך, אני מקווה שהם
מעודכנים. רק שתדע שזה מאד יקר ואני לא חושב שהביטוח מכסה את
זה". קובי מביט בכפות ידיו של ד"ר רוזן האוחזות במסמכים.

לא לנסוע. הוא חושב לעצמו. או אולי לנסוע לקצת זמן, להתאוורר
ולחזור. או אולי לנסוע, אבל בבת אחת להפסיק לקחת את התרופות
האנטי-דכאוניות, כמו שתופסים אינפוזיה ביד אחת, בין האצבע
לאמה, מיצבים את האחיזה עם האגודל כנגדן, ומושכים מהוריד.

"אתה בסדר"? שואל ד"ר רוזן. "הכל בסדר לקראת הנסיעה"?
"כן, כנראה", עונה לו קובי. מאחורי הדוקטור תלוי פוסטר גדול,
רפרודוקציה של ציור שמן ישן של נוף. "תראה, אני משתדל להשאיר
את הכל כמה שיותר מסודר אחרי. אמא שלי והכל, זה לא פשוט. אבל
נראה לי שאני עושה את הדבר הנכון".
"אתה תהיה בסדר", עונה ד"ר רוזן, ומביט בו ממושכות, אצבעות
ידיו עוטפות מעין כדור דמיוני מול פניו הלבנות. "אל תדאג, הכל
יהיה בסדר".



חמישה ימים לפני הטיסה

קובי נוסע בכביש ירושלים תל אביב באוטו השכור. גשם דק יורד על
החלון, והמגב חורק קלות. ליד הירידה לנתב"ג הוא רואה להקה של
אורות אדומים, מסמנים כנראה פינות של בניינים, או מנופים.
האוטו לא מספיק יציב על הכביש החלק. עוד חמישה ימים, כשייסע
בכביש הזה, ירד ביציאה הבאה ויפנה לכיוון שדה התעופה.

הטלפון הנייד מצלצל. "איפה אתה"? שואלת אילנית.
"אני בדרך, בדיוק עברתי את נתב"ג. יורד קצת גשם אז יכול להיות
שיהיו פקקים בכניסה לתל אביב".
"אה. כי. אה".
"מה העניין, אילנית" הוא קורא לה במלעיל.
"זה פשוט שקבענו בשבע ועכשיו כבר שבע ורבע ועד שתגיע. אז זהו
ש".
לא לעצור את הרכב בצד. לא לחפש את היציאה הקרובה ולרדת. לא
להסתובב ולחזור חזרה לירושלים. להמשיך לנסוע באותו קצב, באותו
נתיב, באותו מסלול.
"תגידי אם יש בעיה".
"לא חשוב, סע בזהירות, תגיע וזהו".

בדרך שיחי ההרדופים הורודים והלבנים מרביצים לעצמם מרוב רוח.
לפני ארבע שנים נפרד מאילנית. שנתיים וחצי הם היו ביחד. היתה
חוזרת מהלשכה אליו לדירה השכורה, מורידה את המדים, מתקלחת,
יוצאת מהמקלחת והשער השטני הקצר והרטוב מסודר מאחורי האוזניים.
הם היום יוצאים ביחד לבלות, אחר כך היו חוזרים הביתה ומתפשטים,
היא היתה שוכבת על הגב והוא היה נרדם ליד השד הלבן הקטן. פטמה
ורודה ונקיה היתה לה, כמו פרח גדול ובהיר עם עלה כותרת אחד
ענק.

ליד מחלף שפירים הגשם מפסיק לחלוטין. קובי מנמיך את הרדיו
ומצמצם את עיניו עד שנחיל המכוניות בנתיבים ממול נראה כמו
זרימה בהירה וזריזה של אורות צהובים. הוא חושב: בתוך כל
המכוניות יושבים אנשים, וכל אחד מהם נוסע למקום מסוים למטרה
מסוימת, ובסוף הם מגיעים. וזה רק האנשים שעכשיו על הכביש.

קובי מוצא חניה בגשם ועולה לדירה של אילנית. היא פותחת לו דלת,
הנה הם באים השדיים הקטנים הלבנים. בהנדסת המרחב של האהבה אין
להם מקום: הם לא נכנסים לאף גומחה מותאמת מראש בגוף הגבר. קובי
מקער את כפות ידיו ומכין להם מקום. הוא מוכן לעבור בעצמו הרבה
שינויים על מנת להגיע לאיזון. אבל לפעמים הוא חושב לעצמו שהיה
מעדיף להיות האישה, מבחינה הנדסית זו, היה מעדיף שיכנסו אליו,
שיחדרו לתוכו, ולא להפך. נראה לו שכך יותר קל למלא חללים.
ואילו את החללים שלו, לעומת זאת, אין שום דרך פשוטה למלא. ערב
שלם הוא יכול לחתור ולכתוש, לקדוח במסע המפרך הזה פנימה,
וכלום.


ארבעה ימים לפני הטיסה

קובי שוכב על המיטה מוקף בארגזים ומביט בתקרה. שנה שעברה בפינה
הימנית העליונה של החדר התחיל להתפשט כתם ירוק ומסריח של
רטיבות. הוא עלה על הגג, תיקן את הנזילה, אטם, נכנס הביתה,
סייד וצבע. מעניין מה יקרה עם זה בחורף הבא. הטלפון מצלצל.
"שמע, קובי, אני נורא מצטער. בסוף אני לא יכול להלוות לך את
הטנדר למחר, אנחנו צריכים אותו להעביר סחורה".
"לא נורא", הוא שומע את עצמו עונה, "נסתדר איכשהו. תודה בכל
זאת".
"אז מתי אתה נוסע"?
"תחילת שבוע הבא".

קובי יושב על הקצה של המיטה הזוגית, ידיו שעונות על ברכיו
הפסוקות ומצטלבות ביניהן, והוא מביט דרך החרכים של התריס על
העלים של העץ בחוץ. הוא נזכר, זה היה בכיתה זי"ן, כנראה, איך
רצה לצאת לטיול השנתי בין היומיים. אמא השתגעה ממש. "אתה לא
נוסע, מה פתאום לנסוע, השתגעו אלה, בקור הזה בשק שינה במדבר".
הוא בכה והיו צעקות ובסוף אבא אמר: "נתקשר למורה". והתקשרו
למורה, רבע שעה דברה עם אמא בטלפון, גם לאבא העבירו את
השפופרת, ומה לא אמרה להם. שהוא תלמיד טוב, שזה טיול חשוב,
שבית הספר נקט בכל האמצעים, שאם יהיה קר יסתובבו ויחזרו הביתה.
בסוף השתכנעו.

אחר כך היו שלושה ימים של קניות: תרמיל ונעליים וכובע ומכנסיים
חדשים עם הרבה כיסים ואבזמים וכפתורים ומה לא. ביסלי ובמבה
ואבא חזר עם כל מיני דברים טובים בשקיות מהשוק. כך שמה שהיה
אמור להיות הטיול שלו, הלך והולאם, הלך והפך להיות "מבצע
טיול", והוא זוכר את עצמו חושב שגם אם יעלו את כל החבילות על
האוטובוס והוא יישאר על המדרכה, לא יהיה הרבה הבדל. עד שערב
אחד לפני הטיול השנתי פתאום רקע ברגליו והחליט שהוא לא נוסע.
כשלא לקחו אותו ברצינות לקח שקית של במבה וקרע אותה באכזריות
וכל התוכן נשפך על הרצפה הנקיה והכל התמלא פירורים קטנים
צהובים. ואמא אמרה "שאלוהים ייקח אותך" והתחילה לרדוף אחריו
בסיבובים בי והסלון למטבח, והוא רק ברח ממנה כל עוד נפשו בו.
בסוף מאחורה תפס אותו אבא והכה בו מכות נאמנות. אז זחל מתחת
לשולחן האוכל, בכה, סירב לצאת.

"בבקשה תצא", אמרה לו אמא, מתכופפת לידו, מבקשת, מתחננת. ואבא
כבר הלך לחדר השני. "בבקשה ממך, קובי, כבר הלך לי הגב להתכופף
ככה. ננקה ביחד את הבמבה. אחר כך נפתח שקית של דברים טובים
ונאכל עכשיו. נמדוד את המכנסיים החדשות. וגם הכנתי לך הפתעה
ששמרתי לך למחר, אבל אם תצא עכשיו אני ארשה לך לפתוח אותה.
בבקשה תצא".

בסוף נרדם מתחת לשולחן. כשהתעורר וזחל החוצה, הבית כבר היה
מסודר, התרמיל היה מפורק, הכל היה בארון ומהטיול לא נשאר כלום.
היא ישבה על הקצה של המיטה, ידיה מקופלות בחיקה, מביטה כלפי
מטה. "בא, נשמה", קראה לו, והוא בא, למרות שעד היום לא בטוח מי
זו בדיוק הנשמה הזו, איזו נשמה היתה חסרה לאמא שלו כל השנים.
אולי אם היתה קוראת לו "בא, קובי", אולי היום, כמעט עשרים שנה
אחר כך, הכל היה יותר פשוט.


יומיים לפני הטיסה

קובי יושב בפינת החדר מתפתל מכאבים. כל הארגזים כבר במחסן הישן
בבית של אמא. התריסים מורדים ללא חרכים. רק מזוודה אחת פתוחה
על הרצפה וממנה הוא חי. קובי על הרצפה בפינה והכאבים לא מרפים.
אבא מת. אילנה צבעה את השיער לשחור ונרשמה לחוג תאטרון. מה
יהיה.

קובי חושב: אין הרבה מה לעשות עכשיו. שני כדורי הרגעה לקח, עוד
רבע שעה הם ישפיעו. ועכשיו רק נשארה הדילמה הישנה: כאב פיזי או
כאב נפשי, מה עדיף. כאב נפשי מתפשט כמו מחלה ממארת בהילוך מואץ
של סרט טבע, מתחיל בחלל הבטן וישר שולח גרורות לכל הצמתים
האסטרטגיים של הגוף. ובמרכז שלו הוא לופת את הלב, ומסובב, וכל
הורידים והעורקים מתפתלים סביבו ונמתחים עד להתפקע. כאב פיזי
פירושו להטיח עכשיו את הראש בקיר, לחרוץ חריצים כהים וארוכים
בגב כף היד, לסובב מפרקים לצד הלא נכון, העיקר להכהות.

בהסתכלות אחת צלולה כל העניין מתחוור לו: הוא משאיר מאחוריו את
החנות, את שבתאי, את העו"ד, את אמא, את מאיה, את אילנית. הכל
מסודר, סגור, חתום, הרמטי ללא קצוות, כל האפשרויות שיכולות
לקרות בהעדרו נלקחו בחשבון. כל כך קצת הוא לוקח אתו, את כל
המטען שהיה לו צמצמם למינימום ההכרחי, בסך הכל את עצמו ומזוודה
אחת. ואז הוא מבין את חומרת הבעיה: הוא חייב לצמצם את עצמו.
בפינה הקטנה של החדר הוא מכנס את כל אבריו על בלטה אחת של
עשרים סנטימטר על עשרים סנטימטר. ידיו מחבקות את רגליו בחוזקה
כנגד החזה, רגליו לא נוגעות ברצפה, רוב רובו נמצא תלוי באוויר.
עדיין לא מספיק. סוגר את עיניו ומנסה לדמיין את כל החללים
הצפים בתוכו הולכים ומצטמקים בכוח המחשבה, הולכים ונסגרים,
ומעטפת גופו החיצונית סוגרת עליהם בחוזקה. המשקל הסגולי שלו
נהיה כמעט בלתי נסבל. האמנם אין דרך לעשות את הטיסה הזאת
ולהשאיר את עצמו מאחור?

חודשים של תכנונים ירדו לטמיון. טיסה, שמיסה, מה זה כבר משנה.
קובי מסתכל על השעון ורואה שעברה כבר רבע שעה. ואז הוא חושב
לעצמו, הנה זה מגיע, הנחיתה.