את יודעת למה אני שונא אותך?
בגלל הדברים הקטנים. לך זה בטח נראה לא משמעותי והכל, אבל
בשבילי זה נורא חשוב. את כנראה בחיים לא תביני.
הייתי מת שתתייחסי אליי כמו אל עמרי או שניר.
למה לי את לא דוחפת דשא לנעל?
למה לי את לא מרביצה?
למה אני חייב תמיד להילחם על תשומת הלב שלך?
אני זה שרוצה וצריך אותה יותר מכל, למה את לא יכולה לתת לי
קצת?
אני חשבתי שכבר דברנו והבנת, אבל אני נפגע בכל פעם שאני מגלה
שלא, אפילו שיכולתי לצפות לכך.
אני לא רציתי להגיד לך בפירוש, כי חשבתי שזה יהיה מוגזם וחצוף
מעט מצידי, ושזה ידפוק את כל מה שעדיין לא נדפק בידידות
בינינו.
אגב הידידות.
אני ממש לא מבין איך את יכולה להגיד שאת רוצה שנשאר ידידים, אם
את לא עושה שום סימן לכך, ושוב נחזור לנקודת המוצא:
למה, למה, למה אני זה שתמיד חייב להידחף כדי שתשימי לב
אליו???
למה את לא יכולה לבוא אליי מרצונך מדי פעם?
לשאול מה קורה, סתם לדבר, למה?
את יודעת הרי שאני אוהב אותך.
זה בגלל זה?