היא זכרה את רעב התלמידה
שמציק יותר מהרעב ללחם
עת חכתה להצגה שלא יכלה להכנס
לא יכלה לטבול בנהר השכרון
להשליך את המשא הרובץ עליה,
כוחה הנסתר והנגלה.
נעצרת בלי סבה
משמחת בלי עילה
בצילי הגבעות
שחקה ברוחות,
ליד הנחל שרה שירים
על שמש אדומה וילדים עזובים.
הבית עם הרעפים האדומים
עצי הגויבה היבשים
החולות שברוח עפות
את העינים מיבשות.
דרך החתחתים שעברה
התפוזים שבדרך קטפה,
הנחשים המתפתלים בדרך,
הנמלים הרוחשות בשקט
זכרונות וחויות מסעירות.
רק עוד פעם אחת
לפני שהדלת תסגר
לחבוק בכפות את הפרי הצהוב
שנשר מעץ הלימון שבחצר
והמיץ נגר על הזכרונות
כתמים נפלאים שנשארים
לנצח ולא יורדים.
לעיתים השמיים מתקדרים
ואת השלוה מסתירים,
דממה מוחלטת, סערה מתקרבת,
שפכת זהבך כמו אז, על חולות נעוריך
כאילו לא היו שטפונות במשברי גליך. |
