מי שהיה ועודנו חוטא
משליך ממנו את הבעירה
כאילו ניעור אבק השריפה
עם נשיפה משפתיו.
אי אפשר לכבות את הגעגועים
ולהשתחרר, מהנשיקה שלו.
כמו עוגן, מטביעה את כל
אוניות הקיטור והסירות
המטלטלות בים.

חיי היום יום חולפים בלעדייך. נער בן 17 מספר לי על אהבותיו
ואני בקושי שומעת קולו. יודעת שאני מסתורית בעיניו, כאילו
נשענתי על פסנתר במועדון לילה אפלולי, וחוזרים, אל החדר הקטן
ההוא. מנורת 75 וואט מתנדנדת מעליי. הכל מאיים לקרוס לפתע.

אהובי, הסערות של הימים האלו הן
הצגות מתוכננות היטב. מותחת רגליי
על פני המיטה הריקה, מבלי להפוך דבר לשלי.
חיוך בסימן אכזבה, סדינים קמוטי תשוקה,
מזעיפים לי פניהם.

אין בי רחמים. למעט אלו המתבקשים. וכשהוא איפר את הסיגריה
בחלון, לאור שמיי הצהריים המאפירים, רק שאלתי עצמי על מי הוא
נופל ברגעים אלו ממש. ירד גשם באותו יום, שילחתי תפילה מהוססת
לאלי הרוחות המשתכנים בת"א.

נרקיס אתה,
יכול לשבת על גדות הנהר
לפרום את כל הקשרים הנוראיים,
בצחוקך, אולי ישובו ימים מקולקלים לתיקונם.
ואהיה שוב השוליה במסגרת לבך
מרכיבה בכוונת תחילה ומפרקת
את כל מה שעלול להכאיב.

"הוא עוד ישוב בשבילי", חייכתי ביגון. יכולתי לשמוע אותך דומע.
ברגע שהטלפון צנף אליי בהתרסה, הצליפה בי המציאות. אני הייתי
רק עוד חיילת שסוגרת שבת בבסיס ואתה עוד גבר נשוי באומללות.
ולמרות שגשמים באו והלכו ושבו, המשכתי לבעור שם זמן רב.