חג שמח כולם אומרים, עובר מפה לאוזן...
נסעתי בחג הרגשתי כל כך בודדה,
תמונות שלי ושלך עוברות לי בראש כל החג,
ואז בוכה... כי אני יודעת שאף אחד לא יעשה את הדברים היפים
ביותר שעשית עבורי,
יודעת שתמיד יהיה לי שם חור שיכאב,
והדמעות תמיד ירדו בלילה כי אין מי שיאהב.

מי יעשה לי פיקניק?
מי ישים רק בשבילי שעון מעורר בבוקר של יום שבת?
מי ינשק אותי לפני כולם ויחבק?
מי יקריב את הכבוד שלו כדי להפגש עם ההורים?
מי יתן לי זר של פרחים?
וילבש את הסוודר שסבתא שלו תפרה לו...
רק כדי להראות לידם כגבר החלומות.
מי ישבור את היד בשביל להרשים אותי באתלטיות שלו?
מי ילך איתי לים?
מי ישחק איתי משחקי קרח כל הקיץ החם?
מי יחמם אותי כשקר?
בזרועות מי אני אשכב שכעצוב לי?

את הדברים היפים ביותר שעשו בעבורי אתה עשית...
עכשיו מאוד עצוב לי... כי אני לא מיוחדת בעבור אף אחד,

כל הדרך חזרה באוטובוס רואה זוגות מחובקים,
חושבת, נזכרת, נעצבת,
שוקעת במחשבות,
נהיה לי כואב קצת בלב,
חוזרת לאותו שלב שהיה לפני שהייתי איתך,
שהבטחון העצמי שלי ירוד,
שהייתי חושבת שלי זה אף פעם לא יקרה.
אולי בכל זאת צדקתי.
לי זה לא יקרה,
מי יאהב אותי בכלל אה?!

הדבר היפה ביותר שעשו בשבילי זה שאמרו לי -
"אני אוהב אותך"
וגם זה בא ממך... מהפה שלך...

אבל זה היה ונגמר ולא ישוב עוד לעולם!

ידעתי שזאת היתה רק אשליה,
טפשה שכמוני,
לחשוב שמישהו באמת יאהב אותי,
מישהו שנראה כך כך טוב,
עיניים כל כך עמוקות,
חכם, פנימיות שאין כמוה,
כל יום הייתי מסתכלת במראה,
וחושבת:
זה לא יכול להיות, אני?
מישהו אוהב אותי?
מכוערת כל כך,
פנימיות לא מציאה,
ידעתי,
עבדו עלי שוב,
החיים שלי כולם,
הם מתיחה אחת גדולה.