בטווח הקטן שבין הים הכחול והעמוק,
לבין החול הצהוב והחם,
נפגשים השניים בגובה נמוך ומתערבבים עם הקצף הלבן
הגל הקודם שהתאבד שם,
השאיר אחריו בועות של אוויר.

השקט של המים פוגש את המולת החוף
מלוטף על ידי שריקת הרוחות.
עומק הים מנשק את הגרגרים הרדודים והשטחיים
יחדיו מסתכלים הם אל השמיים האינסופיים מלאי הרוח.
שיכחת הגלים בוהה בזכרון החול המשנה צורתו מדי בוקר.

שם,
העצב פוגש את חדוות השיתוף,
השיכחה את הזיכרון,
חום החול את קרירות הגלים,
ומעל לכל חולשת הרוח,
דורשת סיבה ומשמעות לכל.

שם,
בטווח הזה, בין רוח, למים, לחול
כבר לא ניתן להחליט לאן לפנות,
האם לטמון עצמך אל תוך האדמה?
האם לשוב אל מצולות הים?
האם להתנדף אל הרוח?
או אולי פשוט להישאר בטווח - ולהיות?