הילדה שלא הולכת עם מכנסיים קצרות, יושבת בחדר ומסתכלת עליו
מנגן בגיטרה.
השיער נופל לו הפנים, שיער חום בהיר, קצת פרוע כזה. הוא מנגן
ומזמם את המילים בראש, מדי פעם מרים את הראש ומסתכל עליה, עם
העיניים החומות, ספק ירוקות שלו, ומחייך קצת.
יש לה חיוך מריר מתוק כזה. הוא מושך את כיסא המחשב קצת אליו,
והיא נכנעת מהר. מחבקת אותו ומריחה לו את הצוואר, כי יש לו ריח
שהיא אוהבת.
על השידה יש לו סכין קומדנו גדולה ויפה, מבריקה כזאת. היא
מסתכלת עליה קצת מהופנטת, עדיין בתוך החיבוק שלו, והוא מנשק לה
את הצוואר וכורך את ידיו סביבה.
היא מסיטה את המבט מהסכין, ומרגישה את ההרגשה הלא נעימה מתחילה
לטפס במעלה הבטן, כמו שהיא כבר ידעה שיקרה.
הילדה שלא הולכת עם מכנס קצר, שוכבת עירומה במיטה והוא לידה.
היא מחבקת אותו, והבגדים שלה זרוקים על הרצפה, השמיכה העבה שלו
מכסה לה את הרגליים, והיא מקפלת אותן לתוך עצמה. מתקרבת אליו
עוד קצת, מנסה להרגיש מהחום שלו.
הוא מזיז את היד, ומניח אותה על הרגל שלה, רגל ימין, על הירך
הפנימית.
היא עוצמת עיניים בכאב ומרגישה את הכל בוער, רואה את עצמה
נקרעת מבפנים, צועקת עליה שהיא טיפשה.
מבחוץ הכל שקט כל כך. היא עדיין שם, אבל בקושי. מחייך עוד חיוך
מתוק מריר, ועם קצת כאב ומזיזה לו את היד. מתקרבת אליו עוד
קצת, ושמה את היד שלו במקום בטוח יותר. רק לא שם.
הוא יודע למה. אבל לא יבין לעולם.
והרי איך יוכל, אחרי הכל, את לא יותר מילדה פגומה. חתוכה. |