עוצמת עיניים ומתחילה במסע. צועדת בשביל בדרכי האחרונה.
זיכרונותיי... חיי... עוברים בי כעת.
אמי רואה אותי לראשונה, לאחר שנולדתי, ובוכה למראה בת, לאחר
שני בנים. כבר מדמיינת בראשה איך מלבישה אותי בשמלות ומיני
תכשיטים (ולא חשבה אפילו שאולי לא ארשה לה...).
אבי הופך אותי לאשת סוד ואנחנו חברים הכי טובים.
יום ראשון ללימודים, כיתה א', אני מלאה התרגשות, רזה מכדי
להחזיק את התיק, הנראה גדול ממני כפליים. חוזרת הביתה, עונדת
על חולצתי פרח מקרטון שרשום עליו "שלום כיתה א'" ואבא מצלם
אותי, מלא גאווה.
אנחנו אורזים ועוברים דירה למקום חדש, אני נפרדת מחבריי,
מרגישה כנעקרת מהם, מבטיחה שנשמור על קשר.
אני מעירה את אמא ואבא משנתם, כי לא מצליחה להירדם. אומרת לאמא
שכואב לי ולא מצליחה להסביר מה. "בלב" אמרתי.
גיל ההתבגרות, תחילתם של עליות ומורדות, כפי שליוו אותי מאותו
רגע לאורך כל הדרך.
התמרדות, אני ואבא כבר לא חברים הכי טובים, רק רבים, והוא כבר
בטח לא מחבב אותי יותר. הפרעות אכילה.
צבא, מפקדת ששנאה אותי, מבלי להכיר אותי, ולאחר מכן התנצלה
שהוכחתי אותה. הטוב אל מול הרע. העצב, פגישות עם פסיכולוג,
התבגרות והשלמה.
אהבה ראשונה, ההתרגשות שלפני שנפגשים, הכאב שבנפרד עד הפעם
הבאה, הקשיים שבלהסתיר מההורים.
רואה אותה עוזבת, לוקחת את הלב שלי איתה, כך שלא אוכל לאהוב
שוב.
היציאה מהארון, התמודדות מול ההורים, מול חברים, מול עצמי.
עליות וירידות, שמחה, אושר, חברים, עצב, סמים, אלכוהול, בכי,
עצב, נדודי שינה, התקפי חרדה ושוב שמחה, מלווה בריקנות.
התפשרות. התפשרות על החיים... או אולי התפשרות על המוות.
כבר מתחילה לראות את סוף השביל, בו צועדת.
סבתא, שכל כך רצתה נכדה, ולא זכתה להכיר אותי, מחכה לי שם.
מרגישה בטוחה, היא פורשת זרועותיה אליי, אומרת שאני נראית
בדיוק כמו אבי.
אני מנסה לרוץ אליה, אך היא הולכת ומתרחקת. היא אומרת שטרם בא
זמני.
פותחת עיניים.