כנראה שזה הגיע.
אני משתגעת...

נגמרו לי המלים.
נשארתי בלי יכולת לכלום.


לא יכולה כבר לשמור בבטן.
לא יכולה לספר.

מפחדת...

והדמעה זולגת ומרטיבה את פני.


שוב מחפשת את האושר
שהיה כל כך גדול לפני דקה.
כבר לא יפה.

מלאה בדמעות... עצובה.
כואבת.


רוצה אותך כאן לידי...
מתמוטטת.
אין דרך מוצא.
אולי היא...
זאת שלה נתתי את ליבי.

צריכה מבט חם של אהבה...
הלב צורח, מתפתל מכאבים,
לא יכול לשאת את התשובה של
המציאות הקשה.

חופנת את ראשי בין שתי ידי,
אלה שבונות והורסות...
מזילה דמעה... עוד אחת.
וזה הלב שבוכה.


אין מוצא... נקודת אחיזה.
אין דרך אחרת.
צריך להתמודד עם אמת אחרת.
תעזור לי!!!


לא יכולה לבד.
צריכה מישהו שיעזור לי במסע.
שיעזור לי לספר...

לברוח ולהישאר.
להבין מה קורה איתי.
להבין למה זה כל כך כואב.


מתפוצצת מבפנים.



עוד שבוע ויהיה יותר טוב...
אבל עכשיו מה?
מה יהיה עכשיו?
רוצה תשובה...


כל כך רחוקה וזאת בעצם...


משפחה.


כואב שאי אפשר לספר כלום...
לא יכולה...
סגורה פתאום, נסתרת.

לא רואה דרך אחרת למוצא.



23.9.2004