-"אבל למה אתה עושה לי את זה אבי?".
-"כי ישו אוהב אותנו גם ככה".
-"אבל זה נורא כואב".
-"גם לישו כאב שהוא היה על הצלב, עכשיו תתכופף".

הייתי בן 6 כשהכומר שלנו הראה לי בפעם הראשונה את הצד המכוער
של הכנסייה הקתולית. הוא דחף לי הכול לתחת, את עצמו, החלק
הארוך של הצלב שהיה לו על הצוואר, תשמישי קדושה למיניהם וכמובן
פסלים קטנים מפורצלן של ה"משפחה הקדושה". את הכול הוא היה
דוחף, ואז מנקה את מעשיו במים קדושים.  

מאז עברו שנים, ניתקתי כל קשר לפעילות כנסייתית או לדת בכלל.
מעולם לא סיפרתי לאף אחד על מה שהכומר עשה לי שם בתאי הוידוי,
לעולם לא באמת שכחתי, אבל בצורה מסוימת, הצלחתי לשכנע את עצמי
שכן. היום, כשאני כבר בן 18 ורחוק מכל סקרמנט, באמת שלא האמנתי
שאני יאלץ להתמודד שוב אם אותם פולחנים.

זה היה כשאחד מחבריי חטף מנת יתר מהרואין שאני הבנתי שמהעבר אי
אפשר לברוח. ישבנו שם על הרצפה אני והחברים שלי שכולנו הינו
מסוממים וריקים מתוכן וראינו את ג'ו מפרפר לנו מול העניים. אף
אחד לא ידע באמת מה לעשות. הבנו מה קורה לו, ראינו את ג'ו
מפרכס, הבנו שהוא הולך למות, הבנו שזה רציני, אבל הסם דאג שלא
נעשה כלום חוץ מלשבת ולצפות.

בשלב מסוים התחלתי לצחוק, כי זה נורא מצחיק שחבר שלך מת לך מול
העניים וחבורה של כמה טמבלים יושבים ומסתכלים. אחרי כמה זמן
הצחוק שלי נעשה ממש מחוסר שליטה והפלצתי על ג'ו.
הפסקתי לצחוק.

ג'ו קם מייד. הוא נראה אחרת. הוא חייך אלינו ואמר שהוא סולח
לנו שלא ניסינו לעזור לו. אנחנו לא היגבנו ומישהי שאלה אותו אם
לחמם לו עוד מנה. ג'ו אמר שהוא לא רוצה יותר הרואין, שהוא בפעם
הראשונה שלו בחיים מרגיש כל כך נקי, ושהוא רוצה להתחיל
עכשיו... המילים של ג'ו הפכו לשרשרת מלמולים לא מובנת ואני
נעלמתי לתוך העולם שלי. ישבתי על הרצפה והצמדתי את הלחי שלי
לקיר. התחלתי להזיל ריר על הקיר ועל עצמי, היה לי נורא טוב.
אני חושב שג'ו עזב את הדירה, אני לא יודע.