נשארתי בחדר. שוברת כלים של שבת. אמא סוגרת את הדלת ואומרת
שהיא אוהבת. זה תמיד קשה לחזור.

בדירה ברחוב יל"ג אתה נשאר עם כלים של יום ראשון עד רביעי, כי
ביום חמישי אנחנו אצל ההורים שלך. בטח פותח את הארון ומכסה את
המקומות הריקים במדף, איפה שהיו הבגדים שלי. אמרת שחלל לא עושה
מזל טוב, ואני אהבתי שיש משהו ריק איתנו.

אני עוד יושבת וחושבת. יש לי בראש סרטים של יום שישי בדי וי
די. בדירה שלנו יש ריח של פופקורן, עם הרבה גרעינים שלא נפתחו.
כשאתה מכבה את האור ומתיישב. אני נכנסת מתחת ליד שלך ומתכווצת
כדי לראות איתך. לראות מאיפה שאתה רואה. רעש של דלת נטרקת
מהדירה של הזוג הזקן מלמעלה מזכיר לי שזה שנינו לא לגמרי לבד.

ברחוב יל"ג יש קצת חושך. התריס כבר לא נסגר מאז שעברנו. האור
תמיד מספיק להיכנס לחדר כמה שהוא רוצה ולעזוב בדיוק כשלא צריך.
הוא משאיר אותך שקט. מחזיק גופייה לבנה קרועה קצת מלמטה שלא
מוצאת מספיק חלל.

אני, לעומת זאת מוצאת הרבה. יש מדבקות של בארבי על מגירת
התחתונים שלא רוצות לרדת, ואני שונאת את כל מה שמסביב.
הדברים שלא רציתי לקחת כשעזבתי חיכו עד שאני אחזור. בפנים
צביטות קטנות משתלטות על התחושה שמפה יכול להיות דוקא טוב.
הרוכסן של התיק שלקחתי לתאילנד נשבר כשאני מושכת אותו חזק,
וערימת ניירות נשפכת על השטיח הוורוד. דפים של מבוא לכלכלה
נוגעות בשורות של המכתבים שכתבת. אז. והם עוד קוראים לי כמו
אז.

בחדר, בדירה ברחוב יל"ג החושך כבר שם בשביל להישאר. את המנורות
לא הדלקת. היד שלך על הרגל, מחזיקה את הפנים.
עוצם עיניים ומרגיש אותי מלטפת. שלוש נקישות נמרצות של ועד בית
מזכירות שיש שכר דירה לשלם. עוד שלוש נקישות. ועוד כמה. ושוב
שקט. בכל זאת רצית להישאר. להמשיך להרגיש את הסדין שלנו. עדיין
בעיניים עצומות מרגיש ליטופים שלנו בשעות מאוחרות של הלילה.

ואני.
מגלה סימני חיים בין חפצים שלא מזכירים לי אותך. פתאום כ"כ
רחוקה. חושבת עליך מסתובב ומתמכר לרחובות, לרעש, לאנשים. נותן
להכל לזרום דרכך, להיכנס למקומות, עוקף את כל הפינות ונרגע.
שוכח.
שוכח הכל. את הסדין. את החדר. את הדירה ברחוב יל"ג.
אותי.