"סיבת המעשים הרעים היא רצון רע, אבל לרצון הרע אין סיבה. שכן
רצון רע נעשה רע כשהוא זונח את
שמעליו ופונה אל שמתחתיו, לא משום שהדבר שאליו פנה הוא רע, אלא
משום שעצם הפניה היא רעה"

(אוגוסטוס הקדוש, עיר האלוהים)

המלך מת. תקפה אותו שחפת או איזושהי מחלה איומה ונוראה אחרת.
לא יצא לי ממש להכיר לעומק את המלך, בכל זאת, מלך, אבל לרוב
היה יוצא לי לגלגל איזו שיחת חולין בעניינו עם מי מדרי הממלכה.
המלך היה חזיר. כן, אין לי בעיה להגיד את זה. הרי הוא מת. כבר
לא ממש יזיז לו כרגע אם הוא חזיר או לא. אפילו להפך. אני חושב
שזה היה יכול לעניין אותו להיות חזיר. שכן, אם היה חזיר, וברגע
שהחזיר מת, למה לא לאכול אותו? אני בטוח שלו היה חושב על כך
המלך לעומק, בהנחה והיה מסוגל לחשוב כרגע, הייתה מנחמת אותו
הידיעה שימשיך לחיות בתוך נתיניו לאחר מותו. גם אם ראוי לציין
שזה יהיה למשך מספר שעות מועט, עד שהאנטומיה תעשה את שלה
ותשליך אותו אגב התכווצויות שריריות אל ביב שופכין.
קראו למלך לותר. לותר, כן. לא שם קלאסי למלך. לפחות כפועל יוצא
מכך הוא היה לותר הראשון. ובוא נגיד שאת הבכורה הוא שמר רק
לעניינים פורמאליים שכאלה, שכן היה ידוע כשני באכזרים בממלכה.
אתם בטח תקפצו ותגידו "הכיצד זה יתכן?" שכן מי יכול להרשות
לעצמו להיות אכזר במונרכיה
אם לא המלך עצמו - אבל זה רק כי אתם לא יודעים הכל.

היה זה בערב סגריר. ערפילים כיסו את שמי הממלכה ודומה היה כי
סערה עומדת להתחולל. ווילונות הסאטן שכיסו את חלונות הארמון
הוגפו מחשש שמא יירטבו, והאור העמום בלאו הכי ששרר בארמון
בימים כתיקונם הלך ונמוג אף יותר מכרגיל. לא רק על הוילונות
חסו בחצר הארמון. גם כל חיות המשק, מהחזרזיר הקטן ביותר ועד
הסייח היוקרתי ביותר, הוצאו משיכונם הבהמי והוכנסו אל תוך
הארמון. סוללת המגן שהקיפה את הארמון רוקנה ממים מחשש להצפות,
הגשרים הורמו והשערים נסגרו. אין יוצא ואין נכנס.
שבוע לאחר מכן המלך התהלך הנה והנה בחדר עבודתו, ליטף את פימתו
הבשרנית והרהר בענייני ד'יומא. המצב הכללי בממלכה היה על סף
כאוס. אין שלטון ואין חוקים. אין ספק שאתה צריך להיות מלך מאוד
מוכשר כדי להגיע למצב שבו נתיניך בוזזים את אוצרות הממלכה ממש
מסף דלתך כשם שנתרחש אותה עת אצלנו. תופעת הגניבות הטרידה את
מנוחתו של המלך זה מכבר. שנתו נטרפה בלילות האחרונים, כשהיה
מתעורר נוטף זיעה קרה אגב התנשפויות קולניות.
היכן בדיוק החלה כל אותה פרשיית גניבות, זה אין איש יודע עד
עצם היום הזה. הדבר שידוע לכל, מאידך, הוא עצם העובדה שמישהו
ממקורבי המלך בחש בדברים מאחורי הקלעים. שכן מישהו נכנס ממש עד
לתוך חדרו השמור של המלך וגנב פעם אחת את תחתוניו המעומלנים.
השמועה פרסה כנפיה במהירות ובמעופה עברה בין כל אוזני תושבי
הממלכה, מאביון לבעל שררה כאחד. בנו הקטן של המלך, ארתור בן
ה-16, הואשם בפי רבים כאחראי למעשי הגניבה. מדוע הואשם דווקא
ארתור? מהיכן הרהיבו עוז מפיצי השמועה להאשים את בנו של המלך
בגניבה מאביו ובחתירה תחת הנהגתו? עוד רבות ייחקר וידובר בנושא
זה בעתיד. כרגע הדבר היחיד אותו ניתן לומר בוודאות, הוא שארתור
הורד לקבר זה מכבר.
"ארתור? גנב?" הזדעק המלך למשמע דבר יועצו הקרוב.
"כן, מלכי", סינן היועץ מתחת לשפמו הדק שסולסל בקצוות, "נמצאות
בידינו כל ההוכחות, אך דומה כי כרגע לא העת לחשוף אותן, וכי
עליך, מלכי, לעשות מעשה קיצוני להפסקת חתירה זאת כנגד מרותך".
"אבל הוא...בני...כיצד זה יתכן? אני דורש לראות הוכחות
חותכות", פלט המלך בבטחה.
"אי אפשר, אדוני מלכי! פרסום הדברים יעורר מבוכה רבה בקרב
משפחת המלוכה! תצטרך לסמוך על דיברתי!" השיב לו היועץ, "מיותר
יהיה לציין, מלכי, שבמידה ולא תעשה כן תפגע בי ובכבודי יתר על
המידה", סיים, כשהוא פורט על נימי הרגש של מלכו.
"אם אתה אומר, כך יהיה! כבר מחר נתלה את הנבל!" התרעם המלך
ועיניו ברקו מאושר וזעם כאחד.
ארתור הקיץ משנתו מוקדם מן הרגיל. את קורי השינה שניטוו בעיניו
סילק אגב שפשופים נמרצים בעזרת אגרופיו הקמוצים, והתכונן לעטות
את בגדי היום יום על גופו השדוף ולצאת אל עבר המטבח. בדרכו
למטבח חלף על פני הסרנים, על פני ליצני החצר שעתה נתעוררו גם
הם והיו בדרכם למקומם ועל פני שאר זוטרים, עד שחלף ממש בסמוך
לדלת חדרו של היועץ, שם נעצר משום מה.
"או, בוקר טוב לך אדוני הנסיך", פנה אליו בנימה מקאברית
היועץ.
"בוקר טוב גם לך", השיב לו הנסיך, אגב ניסיון להמשיך בהליכתו
לעבר המטבח.
"לאן זה אתה ממהר כל כך כבודו?" החרה אחריו היועץ, "האם לא
תהיה כאן גם מחר בבוקר?"
מלותיו האחרונות של היועץ עושה רושם כי נבלעו בחלל הריק של
המסדרון, בעוד ארתור כבר היה רחוק ממנו כ-20 פסיעות בדרכו
לאכול את ארוחת הבוקר.
עת התיישב בכיסאו המרופד בד אנגורה אדום, ניכרו על פניו היפים
של הנסיך חששות מסוימים שדומה כי אם היו פורצים החוצה באותו
רגע, היו מציפים את כל המטבח ביגון קודר. "מה רצה ממני היועץ?
על מה הוא דיבר?" תהה בינו לבין עצמו, "הרי הוא לעולם לא טורח
להגיד לי אפילו בוקר טוב. מה שונה היום משאר הימים?"
קצרה היריעה והסבלנות מלפרט את שקרה לנסיך באותה ארוחת בוקר,
כל שכן שלא הייתה שונה אותה ארוחה משאר הארוחות של הנסיך עד
עתה. אין שום סיבה נראית לעין שלא נקפוץ אפילו עשר שעות קדימה
בסיפורנו.

טראח.
נפלה הגיליוטינה על ראשו של הנסיך.
סילוני דם ניגרו מראשו הערוף שניתק טרם עת משאר גופו. המלכה
צווחה מכאב והיסטריה בעוד המלך מחייך באושר ועיניו קורנות זיו.
בצד חיכך ידיו בהנאה היועץ הקרוב, והתרוממות הרוח שאחזה בו לא
נשתמעה לשתי פנים. גופתו וראשו הערוף של ארתור הורדו אל רגבי
אדמת הממלכה בעוון אשמה בגניבה ובחתירה נגד שלטונו של אביו.
הוא נאסף אל אבותיו בבית הקברות העתיק, המעוטר בשדרות עצי
תרזה, ודומה כי הגניבות נפסקו ועתה הושב הסדר על כנו.

אך לא כך היה הדבר. שבועיים ימים עברו אחרי ביצוע ההוצאה
להורג, ואות הצלב של המלך נגנב ממש משידתו האישית שעל סף
מיטתו. המלך הכה ברוגזה על ירכו וציווה על משרתו האישי לשלח
אליו את היועץ בבהילות. השעה הייתה שעת בין ערביים, השמש עמדה
לשקוע בגבולה המערבי של הממלכה, והיועץ התייצב בחדרו של המלך.
"מודיע בהכנעה שאני כאן לשירותך, אדוני מלכי", קרא היועץ אגב
קידת אפיים ארצה. מצחו כמעט ונגע בקרקע.
"הגניבות נמשכות! זה עתה הבחנתי כי אות הצלב שלי נגנב. הכיצד
זה יתכן, בעוד לפני שבועיים טענת כי ארתור הוא האחראי לגניבות,
וכרגע הרי התולעים כבר החלו לכרסם את עורו ולאכול בו כל חלקה
טובה!" תהה המלך, כשזעפו ניכר היטב על תווי פניו הגסים.
"אדוני מלכי. הרי חשבתי שהבהרתי את עצמי בצורה טובה. כל שכן
שבינתך וסגולותיך מחייבים כי תגיע למסקנה הנכונה מדבריי", הגיב
היועץ, כשחיוך ערמומי נסוך על פניו השטניים והמוארכים יתר על
המידה.
"איזו מסקנה?" תמה המלך. "המסקנה היחידה היא שהוצאתי להורג את
בני בעוון גניבות שנמשכות שבועיים אחרי מותו!" המלך כבר איבד
את כל סבלנותו. דומה כי רק בעקבות הגניבה האחרונה, נכמר ליבו
סוף סוף על הריגת בנו הקטן.
"הרי ברור שארתור, השם ירחם על ישותו הנוראה, לא פעל לבדו!
הערכתי כי הוצאתו להורג תוביל את שותפיו לפשע נתעב זה להדיר את
רגליהם מחדריך ולחדול מהגניבות הנאלחות. אך דומה כי טעיתי.
צריך עתה, אפוא, לעבור לשלב הבא", ענה היועץ בבטחה.
"שלב הבא? איזה שלב הבא?" תהה המלך. דומה כי תשובתו הבטוחה של
היועץ הרגיעה מעט את נפשו שהייתה נתונה עד כה בסערת רגשות
נוראה.
"יורש העצר, אדוני ומלכי. הוא שותפו של ארתור לגניבות, ויתכן
כי אף הוא המוח שמאחורי חתירה נפשעת זאת כנגד מרותך. קיוויתי
כי ניתן יהיה לסיים מעשים נפשעים האלה בעודם באיבם בעזרת דמו
של בנך ארתור, ובכך לחוס על חייו של יורש העצר, אך דומה כי
צריך להמשיך כרגע לנקוט ביד קשה", השיב לו היועץ בלחישה
ערמומית.
"איגונין? הכיצד זה יתכן? אתה וודאי טועה. אני דורש לראות
הוכחות לקביעה זו שלך!" אמר המלך ופסע קדימה, והלך והתקרב יותר
ויותר אל היועץ.
"הרי מלכי...אי אפשר כרגע לפרט מה שידוע לי...כל שכן, אם יוודע
כי שני בניו יחידיו של המלך חותרים נגד מרותו וגונבים מאוצרות
הממלכה, הכיצד זה יתמודד מלכי עם אות הקלון שתרבוץ על מצחו
כמעמסה בלתי ניתנת לשיעור?" מלמל היועץ כעבור שתיקה קצרה,
לאחריה המשיך בשצף קצף: "כל שכן אדוני מלכי, אני מוכרח לציין
כי הבעת חוסר אמון זו מצדך מעליבה אותי מאוד. דומה כי כל אמונך
בי פרח ונגוז כעשן בארובה. אני מצר על כך, תכף ואסב רגליי
ואחזור לחדרי. אך הבושה שאחזה בי לא תמחה במהרה על הבעת פקפוק
זה מצדך", סיים היועץ, וכבר גמר אומר לחזור לחדרו.
"המתן. אם אתה אומר, כך יהיה. כבר מחר נסגור את החשבון עם
הגנב. שאר בשרי, או לא שאר בשרי. יורש העצר, או לא יורש העצר",
אמר המלך בבטחה, אגב אחיזה בכתפו של היועץ שמא יממש את איומו
ויחזור לחדרו.
"כל הכבוד, מלכי. כך ייטב", ענה היועץ בחופזה וחזר אל חדרו
לעיסוקיו.

למחרת בשעת בוקר מוקדמת הובל אל הגרדום יורש העצר איגונין. עלם
חמודות זה, בסך הכל בן 19 אביבים, מתעתד לסיים את חייו בעקבות
עצת אחיתופל של מאן דהוא. שערו הזהוב והמתולתל, עיניו התכולות
כצבע הרקיע ועורו החלק והנעים כמשי, קרנו באורה המלטף של השמש
ששלחה נגוהות של אור לכיוונו. המלכה הצטווחה ממש כשם שעשתה
קודם לכן עת הובל ילדה הקטן ארתור אל להבה החד של הגיליוטינה.
המלך, זחוח ומאושר כולו מהבטחת שלומה של הממלכה, הגניב אליה
מבט ארסי מלא משטמה. תחינותיה של המלכה וצעקותיה "נטרפה עליך
דעתך! עצור את מחול השדים הזה!" לא עשו על המלך רושם כהוא זה.

טראח.
בוצעה ההוצאה להורג. תלתליו הזהובים של איגונין ניחתו בעוצמה
על הדשא. אניצים ירוקים וצהבהבים דבקו בשערו וטימאו את פניו
היפים. עיניו התכולות והבורקות היו פתוחות וכמו הסתכלו במבט
משתומם לעבר אביו, מנסות לבקש פתרון לספקותיהן. קברו של
איגונין נכרה במהירות. ארונו העשוי מעץ אורן הורד אל מעמקי
האדמה הקרה והלחה כשהוא עטוף בדגל הממלכה אגב צווחות כאב של
אמו. כל עת ההלוויה התכסו השמיים עננים קודרים. ארובות השמיים
הגירו דמעותיהן על קבריהם הצמודים של האחים. אך דומה כי הסדר
שב על קנו לממלכה וכי הגניבות יחדלו האחת ולתמיד.

שוב, לא כך היה הדבר.
למחרת נגנבה גלימתו המלכותית של המלך. זאת שבמשך מאות בשנים
שימשה את אבות אבותיו בטקסים הרשמיים. הייתה עשויה מקטיפה
סגולה ועיטורים רקומים מחוטי זהב וכסף.
הזעם שתקף את המלך היה בל ישוער. גופו רעד מחמת העצבים, התקפי
עווית עטו על פניו, ושוב דומה כי כרגע הצטער בפעם הראשונה על
אובדנו של בנו, יורש העצר באמתלת גלימתו הגנובה.
"קרא אליי מהר את היועץ!" הוא ציווה עליי, ואני עשיתי כדברו.
ניגשתי בו באותו הרגע אל חדרו של היועץ, הערתיו משנתו ומסרתי
לו את ציוויו של המלך.
"הנני כאן לרשותך, אדוני ומלכי", החל היועץ, "מה אלו לך כל
העוויות הזעם הללו? הקרה משהו?" סיים את תשובתו, חרד כולו
ממצבו הגופני הרצוץ של המלך.
"אם קרה משהו, אתה שואל? שד משחת. גנבו את הגלימה המלכותית!
הכיצד יתכן שהגניבות נמשכות בעוד שני בני יחידיי, אותם האשמת
עד כה בגניבות, כבר מזמן לא בין החיים?" הצטווח המלך והביט
בעיניים לטושות על שפמו הזעיר של היועץ.
"אדוני המלך. הרי ברור שישנה יד מכוונת גבוהה יותר בעניין
הגניבות. המקורות שלי דיווחו לי כבר בתחילת מסכת הגנבות הנוראה
על החשוד הראשי. איזו בריה קרת לב, האמן לי. חסר מורא הנהו,
שכן מי היה ממשיך בגניבות אחרי שכל שותפיו לפשע כבר מסרו את
נפשם לבורא בעוון מעשיהם?" השיב בבטחה היועץ לתהיותיו של
המלך.
"מי האשם? אמור לי מהר, מי האשם? בו ברגע אתלה אותו על המקום.
את גופתו ארטש ובקרביו אאכיל את חזירי החצר", השיב ברוגז
המלך.
"אשתך, כבוד המלכה, אדוני מלכי. היא האשמה בדבר. שלחה את בניה
לשאת באחריות בעוד היא שופכת דמעות תנין בהוצאתם להורג כדי
שתסיר את חשדך ממנה. אך מעיניי לא התחמקה, אדוני. היא האשמה,
ידוע ידעתי זאת מזמן. אך קיוויתי שניתן יהיה לפתור את הכל מבלי
לקפח את חייה, אך עתה דומה שלא השאירה בידינו ברירה אחרת",
השיב היועץ.
"המלכה? אנסטסיה? ומה לה ולגלימה שלי?"
"אדוני מלכי...הרי לכל ישנן סיבות. מוטב וישארו הסיבות למעשה
אצלי. חלילה וחס אם יוודע למישהו בממלכה, והרי אתה, מלכי,
במחילה מכבודך כמובן, נוהג להשתכר תכופות. לא פעם אתה מלהג
דברי הבל שהשתיקה יפה להן. עדיף שמניעי הגניבה יישארו בנפשי
שומרת הסוד", ענה היועץ, אגב הנהון ראשו של המלך, אות לשכנועו
העצמי.
"חכם אתה, אדוני היועץ. עוד היום נוציא אותה להורג!"

טראח.
נערף ראשה של המלכה. עתה לא היה איש שיבכה על גורלה, יזיל עליה
דמעות או ינסה לשכנע את המלך להפסיק את טירוף הדעת שאחז בו.
הוצאתה להורג הייתה האכזרית מכולן. גופה בותר לחלוטין על ידי
הגיליוטינה בעודה בחיים. קודם נותקו גפיה התחתונות משאר גופה,
בעוד היא הושארה בחיים לסבול את הכאבים עד שנפחה את נשמתה
כעבור דקות מספר. איבריה הפנימיים נשלחו לחוות החזירים של
הממלכה. קבר מעולם לא נכרה לה. גופתה נשרפה ואפרה פוזר במחראות
הממלכה.

מצבו של המלך הלך והחמיר אחרי מות המלכה. נתקף קדחת ויסורים
קשים.
הוא קרא את היועץ לחדרו. מבין כולם נשאר הוא הקרוב לו ביותר,
אחד מאנשי אמונו הבודדים. הוא דרש בתוקף כי יכניסוהו אליו, חרף
עצת הרופאים, כדי להיפרד ממנו לשלום. מיד עם כניסתו הבחין
היועץ שלא רק ימיו ספורים, אלא אף שעותיו. ידי המלך מרטטות,
הוא נחנק אך עם זאת מבטו נכמר ושמח באופן מפתיע.
כעבור שבוע נפטר. הזקן החזיק מעמד תקופה ארוכה יותר משציפו.
הממלכה הוכתה בהלם מסופה הטראגי של משפחת המלוכה לאחר שנודעו
ברבים הפרטים הסודיים. הציבור האשים את היועץ, וכי מי לא יאשים
אותו? הרי זה ברור מאליו.

ואני?
אני עברתי מקום. לממלכה אחרת.
עובר עם קופתי בשווקים השונים ומציע למכירה אות צלב מלכותית מן
הממלכה השכנה, גלימת מלך מתולע שאבד עליו הכלח ותחתונים
מעומלנים לכל מיני  סוטים. החזירים, העופות והסוסים נשארו בתוך
הארמון גם לאחר ששככו ענני הסערה. הפחד שמא ההצפות יחזרו
ויזיקו לחיות, גרמו למלך להשאירם בארמון. ביניהם הייתי גם אני,
מגדל החזירים. דומה שלא נשאר איש שיענה על השאלה, מדוע לבו של
המלך כה נכמר על חזיריו ובהמותיו, בעוד את ילדיו שחט ללא הינד
עפעף.