דויד המלך, כך קורא לו אורי, ישב על מיטת בית החולים וגעה
בצחוק שנקטע מידי פעם ביבבות כאב. "איי, כל פעם שאני נזכר
בבדיחה הזאת אני לא יכול להפסיק לצחוק. זה כואב. שיט על
הפאקינ' תאונה המזוינת הזאת".
"ספר, נו, ספר", הפצרתי. לא העזתי ממש להסתכל בו. הוא נראה רזה
ואפור ושערו קלוש ולפתע הגיל הבלתי אפשרי של חמישים וחמש ניכר
בו, בנער המיתולוגי, שהיה נוהג עירום כביום היוולדו על הטרקטור
בפרדס, כשרק כובע עיתון דבוק לחינה שעל שערו כסגולה נגד
התקרחות. כבר מגיל 25 דאג מפני ההזדקנות. כאז כן עתה, נזהרתי
ממנו וגם נמשכתי אליו בגלל הערצת הכלל, וגם בגלל הניגוד שבין
עיניו הנוגות ולשונו הבוטה.

"אז זה הולך ככה. אוי, אני לא יכול. זה כל כך מצחיק אותי.
איי".
"אף פעם לא ראיתי אותך כל כך עליז. כנראה שמתאים לך הכאב",
אמרתי.
"לא", הרצין. "זה סימן שאני ממש על הפנים".

"אז זה הולך ככה", פרש גזיר של עיתון מקומט שהוציא מכיסו וקרא
בהיגוי אמריקני קל, כשקולו נחנק מצחוק מדי פעם. "בקיבוץ עין
כלומים הגישו לארוחת הצהרים שעועית, ויוסי, שהיה רעב, אכל שתי
מנות. בדרכו לחדר שטיפת הכלים הוא הוריד נאד שגרם לכל הסועדים
לעזוב את החדר. בימים שלאחר מכן הפך הנאד לשיחת היום ואף פשט
ליישובים הסמוכים, ויוסי לא יכל ללכת לשום מקום בלי שהנושא
יעלה. בלית ברירה הוא עזב את הקיבוץ ועבר לגור באלסקה. כעבור
עשרים שנה הוא בא לבקר. הוא קרא לילד שפגש בכניסה לקבוץ, תפס
אותו בצווארון ושאל: 'היי, ילד אתה יודע מי אני?' והילד ענה
שלא. יוסי שאל: 'בן כמה אתה, ילד?' הילד ענה: 'שבע, נולדתי 13
שנה אחרי הנאד הגדול'."
צחקנו.
אורי טפח לו על הכתף, "אז מה, לא מלמדים אתכם לנהוג באמריקה?"

"אני לא מבין עד עכשיו מה קרה לי. תצחקו, אבל אני מרגיש שרובצת
עליי קללה בקשר למקום הזה. לא סתם אמרתי לכם שאני לא רוצה
לנסוע. רק רציתי לעשות קצת גוד טיים לזקנה שלי. למה אני תמיד
מקשיב לעצות של אחרים!"
הוא הסתכל בי לשבריר שניה והסיט מבטו.    
"תאשים אותי", אמרתי, "אני זו שמשכה לך את היד ותקעה את
המכונית בתעלה. בסך הכל הצעתי לך שתוציא את אמא שלך למסעדה
מחוץ לקיבוץ".  
"די, די, מה את נעלבת מכל דבר", אמר לי אורי, כעוס, והוסיף,
"לפחות הודית לאלוהים שלאמא שלך לא קרה כלום?" "אולי אתה צריך,
אתה יודע, פחות להתמסטל לפני שאתה נוהג?"

בשלושה הימים שגר אצלנו בתל אביב פיזר דולרים כמו שהיה מפזר
פעם דשן בפרדס. כל ערב הוציא אותנו למסעדה והיה מזמין בקבוק
ב-200 ש"ח ומתעקש לשלם לכולם, הכל במזומן, בירוק קש.
היה נעלם כל חצי שעה בשירותים וחוזר מלא מרץ וקסם, מפלרטט עם
המלצריות. כל ערב יצא עם אחרת ועשה לה לדבריו את הגודטיים של
החיים שלה.
"הוא גדול", אמר אורי.
"הוא לא נורמלי", אמרתי.
"בגלל זה הוא גדול".
"למה אתה כל כך מעריץ אותו? אני לא מבינה. הוא נראה לי
פתטי".
"אני לא מעריץ אותו. אבל תודי שיש בו משהו. זוכרת כשבקרנו אותו
בניו יורק, כשיצאנו לדיסקוטק בסילבסטר, איך הוא קנה שווארמה
והאכיל בה את החתולים, ואפילו שהיה קר נורא ואיחרנו לא הסכים
ללכת עד שהם סיימו לאכול הכל?"
"אני רק רואה בו ילד כועס בן חמישים וחמש שלא מפסיק לברוח
מהחיים. פתטי".
"גם את קצת פתטית עם עודף השיפוטיות שלך".

"הייתי צלול לגמרי כשזה קרה", אמר דויד, והוסיף, "זה המקום
הזה. שהפך מגן עדן לגהינום מלא נחשים. כמעט אין יום שאני לא
חושב על זה ועדיין, אני לא מבין".
"תשמע", אמר אורי, "דבר אחד בטוח, אתה ממש משכת אז את גבול
הסבולת של החברים והסתבכת דווקא בתקופה של טניה, שהחליטה ללכת
עד הסוף בנושא של הסמים".
"אתה כנראה צודק. אני זוכר איך הרגשתי אז. שאין דבר שיכול עלי.
שאני יכול לעשות הכל וזה יעבור. כמו אלוהים. בחיי. אתה  זוכר
איך היינו עוברים בגינות של החברים, קוטפים שסק, תותים,
משחררים כלבים, נכנסים לאקונומיה וגונבים ממתקים, היו רודפים
אחרינו, צועקים ואחר כך מחבקים. והמתנדבות. והבריכת שחיה. הכל
היה אפשר. הכל זיונים ובידור. פתאום האסיפה הזאת. איך טניה,
באיזה קור. אתה מסולק. תוך שבוע".
"זה שטויות. כולם שכחו", אמר אורי.
"אני לא", אמר דויד. "ישר אחרי האסיפה רצתי לחדר שלי, אני לא
זוכר מה לקחתי, וברחתי. הכי מוזר שדינה, שבגללה גידלתי את השדה
הזה, היא, לא עשו לה כלום".
"כנראה שאלוהים בחר להעניש אותה בדרך אחרת", אמר אורי.
"מה אלוהים, איזה אלוהים. אבל נכון. היא אכלה אותה עם הילד
הזה, שמת לה".
"אני עד היום לא מבין את הקטע הזה שהיה לך איתה".
"גם אני לא. היה לה כוח עלי . היא רק הייתה מסתכלת עלי. זה היה
יותר מאהבה. זה היה כישוף ממש. היא באה אתמול לבקר אותי בבית
חולים. היא נראית מצוין. תנחש מה היא ישר אומרת לי? דייוו, מיי
דרלינג, בוא נמצא פה איזה מיטת ניתוחים ריקה ונזדיין. אתה יודע
מה מוזר, חשבתי על זה הרבה. מה שיש לי איתה היה לי בחיים רק עם
אבא שלי. הערצה כזאת. מין אמון מוחלט יחד עם חוסר אמון".

נזכרתי ביום שאביו מת. הוא היה המת הראשון שלי. קודם לכן לא מת
מישהו שהכרתי.
"ישראל, ישראל", נשמעה צווחה איומה בשעת התה של אחר הצהריים.
כולם רצו החוצה. "הוא נעול במקלחת, קרה לו משהו", צעקה חנה,
אמא של דויד. הייתי בת חמש. עמדנו וראינו איך ישראל, אבא של
דויד, מחולץ מהחלון הגבוה של בית השימוש ומופל לארץ. אחר כך
ידענו שמת.
הוא היה הקבר השלישי בבית הקברות של הקבוץ.
בחודשים לאחר מכן היתה אימו תולה פתקים על לוח המודעות בנוסח,
"כל מי שימצא את דויד מתבקש להודיע לי או להלגה המטפלת". כמעט
כל יום היו אוספים אותו מהדרך שיוצאת מהקבוץ, ילד קטן בן שמונה
שבורח ולא יודע להגיד ממה ולאן.

"אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה חי בעבר. כל הזמן בעבר", אמר
אורי. "בוא. בוא איתי. בוא נצא קצת".
הוא נגש לדויד והקים אותו  ושם עליו את ג'קט העור שלו. דויד
צחק. "היי בן אדם. אתה משוגע יותר ממני". אני תמכתי בו מהצד
השני ויצאנו מבית החולים. פרץ אלינו אביב, שמי תכלת זוהרים,
ניחוח פרחים, הרבה יופי התנפל עלינו כשיצאנו.
"אל תיקח אותי לשם, אני מבקש, אני אומר לך".
"תשתוק כבר. אתה כמו ילד מטומטם. אני לא אעזוב אותך".
"לפחות תן לי רגע להכנס לשירותים".
"שום שירותים. מספיק כבר לברוח, בן אדם, נמאסת".
"אל תעזוב אותי, תשבע".

אורי נהג לפרדס.
"הבלאדי עצים הארורים האלה. כמה נשרטתי מהם", אמר דויד וחיוך
התפשט על פניו. כלב התקרב אלינו בקשקוש זנב ונביחות. "חכה
רגע", קרא דויד. אורי עצר. דויד פתח את הדלת ומצמץ לכלב.  הכלב
נהם וחשף  שיניים. דויד המשיך לפתות אותו, "בוא, בוא חמודי מוצ
מוצצ". הכלב התקרב בחשש, זנבו בין רגליו. דוד ליטף את ראשו
וטפח על גבו. הכלב התחיל לקשקש בזנבו. דוד ליטף את לחיי הכלב
וגרד את ראשו והכלב קפץ עליו בידידות והם התחבקו.
"אתה לא מפחד ככה ללטף כלב זר? אולי יש לו מחלות?" שאלתי.
"מה פתאום מחלות. אני לא מבין איך אפשר לפחד מכלבים".

אחרי זה נסענו לקבוץ. היה אחר צהרים אביבי. הגינות שפעו ירק
ופרחים. חלפנו על פני מבוגרים וילדים שנסעו באופניים או הלכו
עם עגלות תינוקות והביטו בנו בסקרנות. אורי נסע לאט, עד הבית
של טניה.
"על החיים ועל המוות", אמר דויד.
טניה, שישבה על המרפסת בין עציציה, קמה לקראתנו, כאילו ציפתה
לבואנו. קשישה בת 80. היא חייכה בלבביות. דויד נעצר לשבריר
שניה, כמו התכווץ, אבל המשיך ללכת.
"שלום דויד. כמה אני שמחה לראות אותך. אתה יודע שכמעט אין יום
שאני לא חושבת עליך? חושבת אם נהגנו אז נכון. מה שלומך?" היא
חיבקה אותו ונשקה ללחיו.
"אוי, אתה דוקר", צחקה. "בואו, בואו שבו".

כעבור שלוש שעות, כשקמנו ללכת אמר דוד לאורי, "עזוב, לא צריך
את התמיכה שלך", וצלע בעצמו למכונית.
במכונית אמר, "אני באמת לא מבין. שלושים שנה אני מקלל את האשה
הזאת. אני לא חוזר לבית חולים. מחר אני מסתלק מפה, חוזר לניו
יורק. יאללה, קח אותי לדינה."
לפני הדלת של דינה אמר, "אתה יודע מה, שיניתי את דעתי. בוא קח
אותי לבית הקברות".
ראיתי שמבט הילד חזר לפניו.