אין לתאר את גודל הכאב המפלח כל חלק מגופי,
אינו מרפה, אינו עוזב,
אני לבד, ואין אוהב
אותי.
עכשיו לבכות נראה כמו פעולה סתמית,
לא פיזית, גם לא רוחנית,
התמוטטות זמנית, טיפשית.
טיפשית.
אני.
אין הגיון בדרך בה בחרתי,
למה אני מתעקשת לערוק מדרך הגיונית?
למה אני מסרבת להבין שהעולם לא מקבל אותי?
הוא לא מבין את אלה שכמותי.
אמונה עיוורת היא לא פיתרון אחרי שהיא נשברת,
ואשליה רומנטית, יפה לה שעתה.
ואין דבר, גם לא חצי דבר,
תחת אותה חזות שרמנטית,
תחת אותו חיוך ישנה רק עלטה.
ואין חדש, חיי כתמול שלשום,
מנוכרים ומתריסים,
נותנים רק אפשרות לחלום,
פתאום
נדמה לי שאני לא אשרוד,
מתי אני אתחיל ללמוד?
מתי אשקע בי במקום בצרותי,
מתי אחליט כי די,
מספיק ספרתי את עוונותי,
וטעויות אין ספור עוד אעשה,
כי תמימותי אולי היא לא רבה,
אך בהחלט מספקת.
ושוב אני בודקת
את גבולותי.
כדאי לי לסגל עוד כמה,
או שלסיפור יהיה עוד סוף עצוב,
אחד מיני רבים גם דף חיי יעוף,
וישכח,
ויעלם,
התחלתי את חיי כאדם טובע,
למדתי לצוף,
אבל עכשיו אני אדם אילם.
קולי לא ישמע,
אך מה כבר יש לי להגיד?
תחת צילו של היאוש אחיה תמיד,
אשקע לי שוב בתהומות של אשליה פתטית,
אשתעשע באפשרויות שאין,
אולי אני אספיק לחיות עוד,
בין לבין...