היא לא ידעה שההשפעה של כל העניין עליה תהיה כל כך עמוקה...
בסך הכל היא הרי ידעה שלא באמת יצא מזה משהו רציני אף פעם.
אולי איזה פלירט. מסתבר שגם זה לא. לא נורא. זה לא בא בבום.
לאט לאט, במשך חודשיים לערך, היא הרגישה איך זה דועך. היא
ציפתה לזה כבר מההתחלה. הרי ברור, שדבר שבא כל כך בפתאומיות גם
יפסיק להיות באיזשהו שלב. "רגשות,כמה משעשע", היא אמרה לי.
"יום אחד אתה נטרף מבפנים, העולם לא מבין מה קורה לך, יומיים
אחר כך אתה שוכח כמעט שזה בכלל היה".
"אז למה הפסקת לאכול?", שאלתי אותה.
"אני לא יודעת", היא ענתה, "כנראה שסתם לא בא לי".

שתקנו כמה דקות. הסתכלתי מסביב,על החדר המתוק שלה. ממש כאילו
נלקח מאיזה מגזין 'seventeen'. התרבות האמריקאית, משתלטת על
העולם... העיניים שלי נעצרות על מחברת ישנה. היא נראית לי
מוכרת, ואז אני נזכרת, זאת המחברת שבה היינו מתכתבות בשיעורים,
בכיתה ט'. לפני שנתיים. כל כך הרבה זמן. אני מתרוממת מהפוף,
לוקחת את המחברת מתיישבת חזרה.
פתחתי באחד העמודים באמצע. שיחה טיפוסית של אמצע שיעור.  "ראית
את החולצה החדשה של ירדן? ואני חשבתי שלירון זונה..". "כן, ממש
זוועה", עניתי. עוד כמה שורות טפשיות כאלה. ואז אני רואה
משפטים מחוקים. כאלה שהיינו מוחקות כדי שלא ימצאו את המחברת
ויקראו אותם במקרה. לא עשינו עבודה כל כך טובה... אני מפענחת
לאט לאט.

-"אני כל כך אוהבת אותו! מה אני יכולה לעשות?".
-"תגידי לו כבר! שתינו הרי יודעות שהוא מרגיש בדיוק אותו
דבר...".
-"לא נראה לי. אולי מתישהו בקרוב.. לא כרגע".
כמה טיפשה היא יכולה להיות? פיספסה את זה. חבל, אבל עכשיו כבר
מאוחר מדי. היא הפסיקה לחשוב עליו כל כך הרבה, לדבר עליו בלי
הפסקה, לבהות בו בשיעורים. גם הוא שם לב, עכשיו הם סתם ידידים,
מדברים כמו כולם. אין מתחים. הסתכלתי עליה. היא בהתה בתיקרה,
עליה היה תלוי הפוסטר של להקת הרוק שהיא אוהבת. היא כל כך יפה.
אני תמיד אמרתי לה את זה ואף פעם היא לא האמינה לי. קצת ביטחון
עצמי והיא תשיג כל כך הרבה... אבל טוב לה ככה,במצב שבו היא
נמצאת.
-"כבר מתחיל להיות מאוחר, בואי נלך לישון. אחרת לא נצליח לקום
מחר, ויש על הבוקר מתמטיקה, לא מומלץ לאחר.הוא ישחט אותנו..."
-"אוקיי".

חצי שעה אחר כך, אנחנו במיטה, שקטות. אני לא מצליחה להרדם,
ואני יודעת, פשוט מרגישה, שלידי גם היא אף פעם לא הייתה ערה
יותר. אני מפנה אליה מבט. אני קולטת ניצנוצון קטן על לחי שלה.
מסתכלת עוד כמה שניות, והכוכבים המנצנצים זולגים לה על הלחיים
בזרם שהולך וגובר.
אני מתרוממת, מסתכלת לה בעניים במבט אוהד. היא מסתכלת חזרה. כל
כך קשה לי לראות אותה ככה, עם המבט המסכן של כלב עזוב, ואני
מבינה פתאום שכל השיפור במצב האובססיבי שלה בחודשים האחרונים
היה סתם קשקוש. הכל הצגה. מבפנים היא עדיין נשברת.
"את בסדר?", שאלתי חרישית. "אני לא מבינה את זה, יעל!", היא
אומרת בקושי, "אם אני כבר לא אוהבת אותו אז למה זה כואב כל כך?
את יודעת, זה יותר קשה אפילו מקודם! עכשיו אני כבר לא מצליחה
אפילו להבין מה אני מרגישה... אני יודעת שזאת לא אהבה, אבל כל
כך כואב לי לראות אותו... לחשוב עליו, לחשוב בכלל! כלום כבר לא
נכון!".

שתקתי ובאמת שאני לא ידעתי מה לומר לה. היא כל כך קטנה
ושברירית. החזקתי לה את היד, ולחצתי בחמימות. היא המשיכה לרעוד
בפנים מנצנצות לידי. "ששש... לכי לישון, תשני על זה קצת. מחר
בבוקר הכל יראה יותר טוב". אפשר ממש היה להרגיש את האכזבה שלה
באוויר. על מי היא תסמוך עכשיו, כשאפילו לחברה הכי טובה שלה,
הילדה החכמה עם הפתרונות להכל, אין מה לומר לה? אני מרגישה ממש
רע עם עצמי. היא נרדמת כמעט מיד. לי לוקח עוד המון זמן.

הבוקר שאחרי. אנחנו משתרכות לבית הספר, היא בחולצה בהירה, יפה
כמו תמיד, אני בעיניים אדומות קצת מחוסר שינה. שיעור מתמטיקה.
הגענו בדיוק בזמן. הוא יושב בשולחן לפנינו.
בהפסקה כמו תמיד כולם מתאספים ליד החלון. אני יושבת עייפה,קצת
בצד. פתאום ראיתי את שניהם מדברים. הוא הראה לה קרקטורה של
המורה לתנ"ך. היא צחקה, הם מתחילים ללכת מכות.מצחיקים שכמותם.
אני יודעת שאחר כך, בלילה, היא שוב תבכה. אבל אני לא עושה
כלום. אני לא יכולה לעשות כלום. מקרה אבוד.