רק שתדע - אני מגיעה אליך כמו שאני. אולי אפילו כדאי שתתכונן.
אני מגיעה והשפתיים שלי חיוורות ולא תפחתי עליהן עם השפתון
האדום. העניים שלי עייפות ולא צבעתי את העיגולים הכהים הנמשכים
מתחתן. שיערי פרוע ולא העברתי בו מברשת. הידיים חלשות וסדוקות
מהקור.
אני מגיעה אליך מפורקת. כמו בובה ישנה שאין בה כל שימוש.
ננטשה. שמלתה דהויה והסומק בלחייה נטשטש ונמחק. שמוטה
ומתפוררת, תשושה וממורטטת. אני מגיעה אליך הרוסה.
אין אני דורשת שתתקן אותי. הריקבון טבוע בי מכבר. חלק ממני,
שלא אהיה בלעדיו...
אין אני מבקשת שתשמן חיבורי ותחליף אברי. הנח לי ולהם.

אני מגיעה אליך מרחוק ומקרוב ומתחננת ומקווה שתקבל אותי גם
ככה. ורוצה שתיתן לי להיות, בלי לבקר ולגנות. בלי להציע הצעות.
בלי להתריס על שהיה... ראה אותי. אל תתחמק מלתפוס בעניי.
רק אניח ראשי על כתפך, עד הכל יגמר. רק אחוש חום גופך. רק אשמע
נשמתך ולבך. רק ידגדגו את עורי שערותיך. אני מגיעה אליך וחוששת
שתשליכני מעליך. אין אני מסוגלת לחיות בלעדיך.

אני מגיעה אליך ומטפסת בגרם המדרגות אל חדרך. צעד איטי אחר צעד
איטי עוד יותר. דופקת חלושות ומחכה. אתה הס ופותח לרווחה.
מופתע. מביט בי ותוהה היכן הייתי. והיכן היית אתה כשאני כה
זקוקה לך. אתה מהנהן, כמו מסכים עם הקולות בראשך. אני מהנהנת
חזרה. מסתכלת מטה, לרצפה. והכל שקט. חשוך. בחוץ משתוללות רוחות
בחובות. גרגרי חול נזרקים למרחק בסופה הזו. ענפים מתנגשים זה
בזרועות זה. ושריקות נשמעות, כיללות עמוקות של הלילה. אתה
מושיט לקראתי יד ובודק את פני. קצות האצבעות מטיילות על הגבות
ויורדות על עצם הלחיים . משם לשפתיים. הדמעות בעניי מתחילות
לרדת כשעפעפיים נסגרים. לא תיארתי שעוד עשויות לרדת שוב. אתה
מלטף את הראש. את שערותיי בצבע השחור, העז. אני נסוגה.

לרגע. אחר מתרפקת בזרועותיך כחתלתול עזוב. מתחבאת בתוכך.
בגופך. ומסרבת להתנתק.
העולם הזה, תבין, גדול עלי. אין איש, אין דבר, אין זמן, שהם
בטוחים ואיתנים לי ולך ולכולנו.
רק איתך אני יודעת. יודעת שאני לא לבד בכל חוסר הביטחון הסובב.
בבניין אכול היסודות, המתנשא בנדנוד וצליעות מה, אל המרומים,
אותו בניין לו אני קוראת "חיים", ישנו עמוד אחד כסוף שעוד לא
החליד ואינו נוטה ליפול. עמוד שלא נרעד לאיומיי הברקים והרוחות
הללו. העמוד הזקוף שאתה.