נסענו איש איש לביתו, ולמחרת דיברתי עם תומר בטלפון. אירגנו את
הפרטים הקטנים האחרונים למסיבה של עידו. הוא אמר לי שקיבל
אישור לשחרור מהצבא. עבר לו שבוע ביעף בו אני ותומר היינו בקשר
תמידי בטלפון והתקרבנו אפילו עוד יותר. דיברנו על הכל ולא רק
על המסיבה של עידו.
הגיע יום שישי המיוחל ותומר הביא את עידו לפארק, שם חיכו לו כל
חבריו וההורים שלו. חגגנו, עשינו "על האש" ורקדנו עד מאוחר
בלילה. אחרי שכמעט כולם הלכו ארגנו את הכל ותומר שם לנו מוסיקה
שקטה. רקדתי עם שני האחים - תחילה עם עידו ואח"כ עם תומר.
למחרת בא אליי עידו. ישבנו שנינו ודיברנו על הכל. על החששות
שלו מהגיוס, על אנשים מאתמול במסיבה שלא ראה זמן רב, על
הנכונות שלו להתגייס, וצחקנו על תומר והבחורות שלו. כל אותה
העת שכבנו זה לצד זה בחדרי, שלובי ידיים, ומדי פעם הוא שלח לי
נשיקה בשפתיו הרכות ואני אליו. רגע לחש באוזניי: "אני אוהב
אותך", ושב לנשקני. השבתי לו באותן המילים. אח"כ הוא קם ואמר
שעליו לארגן את הדברים שלו למחר. ליוויתי אותו אל הדלת ונישקתי
אותו קלות - מעין פרידה קצרה כזו - ובהצלחה.
ביום ראשון בבוקר ארז עידו את האוכל שאמו הכינה לו לתוך תיק
הגב הגדול שלו. הוא הכניס את כל הדברים להם היה זקוק ונסע
לבקו"ם.
בסופו של דבר התגייס עידו לגולני, כמו אחיו, למרות שהיה
באפשרותו ללכת לקורס טייס. לא פגשתי את עידו עד ליום שישי
באותו השבוע. "עידו! התגעגעתי אלייך!" צעקתי לו כשראיתי אותו
עם מדיו, והתחבקנו. דיברנו קצת בחדרו על התנסותו הראשונית בצבא
והחלטתי להשאיר אותו קצת לנוח עם המשפחה שלו.
ביום שבת בבוקר של אותו סוף-שבוע יצאנו לטיול ג'יפים בנחל
מערות. עידו, תומר, אני וידידה של תומר בג'יפ אחד, שני
השרונים, איילת ויערה בג'יפ השני ועינב עם שלושת אחיה בג'יפ
השלישי. טיילנו ופשוט נהנינו מכל רגע של הנוף שסביבנו. עצרנו
לאכול ארוחת צהריים בטבע בין העצים, איש עם רעהו. ידיו של עידו
עטפו את כתפיי... לעולם לא אשכח את התחושה הזו. יכולנו לצלם את
התמונה הזו ולמסגר אותה.
ביום ראשון שוב חזר עידו לצבא וגם תומר. לא ראיתי את שניהם גם
בשבת הבאה משום שהיה עליהם להישאר בבסיס, אך הייתי בקשר טלפוני
תמידי עם שניהם.
שבוע לאחר מכן חזר עידו הביתה לחמשו"ש אך תומר נשאר בבסיס.
עידו היה קצת חולה כששב לביתו ולכן לא יצאנו לשום מקום אלא רק
ישבנו בבית שלו וראינו יחד סרט.
את השבת העברנו בנפרד. למרות שהתגעגעתי אליו כל כך הייתי צריכה
לחכות שיבריא. במוצאי שבת ביקרתי אותו יחד עם כל החברים, הוא
כבר הרגיש טוב יותר וסיפר לנו על החוויות שלו מהצבא. כך גם עשו
שני השרונים, שסיפרו שהמ"פ שלהם מפוזר וכל הזמן מתבלבל ביניהם.
יערה סיפרה שלא מזמן היה אצלם ערב גיבוש של כל המחלקה, ורק אני
ואיילת, שעדיין לא התגייסנו, ישבנו והקשבנו לכל.
ביום ראשון שוב נאלצתי להיפרד מעידו, שחזר לבסיס. ביום חמישי
באותו השבוע חזרו סוף סוף שני האחים יחד הביתה. שניהם היו
מותשים, בייחוד תומר, שכבר קרוב לשלושה שבועות לא היה בבית.
בשישי בערב יצאנו כל החבר'ה למועדון ריקודים באיזור וקבענו
להיפגש בשבת בצהריים בים. עשינו את השטויות הרגילות שלנו, וגם
יצא לי לדבר עם תומר. הוא אמר לי שכיף לו בצבא והוא נהנה
מהתפקיד שלו, אבל הוא מחכה כבר להשתחרר בעוד כחודשיים ולחזור
לבלות.
בערב של אותו היום עידו בא אל ביתי. איש ממשפחתי לא היה בבית
ולכן הכנתי לנו "ארוחה" (פסטה עם סלט). כשסיימנו לאכול הלכנו
אל חדרי וצפינו בשעשועונים בטלוויזיה. עידו היה תפוס בכל גופו
מהצבא ולכן עיסיתי אותו מעט. לאחר 20 דקות בערך הוא משך את ידי
וקירב אותי אל חיקו. שכבנו על מיטתי מחובקים כשברקע דולקת
הטלוויזיה והוא סובב אותי אליו ורכן מעליי, מנשק את שפתיי
ויורד אל צווארי. שנינו ידענו שזה הרגע, זה הקסם ואי אפשר לקחת
אותו מאיתנו. זו הייתה הפעם הראשונה בה חשנו שנינו אהבה של
ממש, לא סתם אקט מיני, אלא רגש.
נרדמנו לפרק זמן של חצי שעה שבסופה קמנו שנינו, התלבשנו
וליוותי אותו אל הדלת. השעה הייתה כבר קרוב ל-1:30 לפנות בוקר.
הרגשתי שדבר לא יכול להאפיל על תחושת העילאות בה אני נמצאת.
שאף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. הכל היה טוב מדי, מושלם מדי.
למרות שחייתי באופוריה, פחדתי שהכל ייגמר, שיקרה משהו...
לפתע אחזה בי איזו רעדה, צמרמורת. הרגשתי מין ריקנות כזאת,
כאילו הכל נלקח ממני, ולא הבנתי את פשר הרגש הזה.
למחרת בבוקר שני האחים חזרו לצבא, כל אחד לבסיסו. ב-16:25
הודיעו החדשות על תקרית בדרום לבנון, כפי הנראה שני הרוגים.
דקה אח"כ איילת התקשרה אליי. הבשורה שהיא בישרה לי פתחה את רצף
האירועים שהתרחשו בחודשים לאחר מכן. תומר נהרג. הטלפון נשמט
מידי ועמדתי במקום במשך 10 דקות מבלי לזוז, חיוורת כסיד. לאחר
אותן 10 דקות ארוכות זלגה דמעה מעיני הימנית. אספתי במהירות את
חפציי ונסעתי לביתו של עידו. רציתי להיות שם כשהוא יגיע.
5 דקות אחר כך הגעתי אל ביתו. שיירת מכוניות, ביניהן שתי
מכוניות צבאיות, חנו ליד בית האחים. נכנסתי בפרץ של דמעות
וחיפשתי את עידו בעיניי. קלטתי אותו במבטי, יושב בפינת החדר
ורק חבר מפלוגתו של תומר איתו. הוא היה לבן כשלג, בהה בנקודה
בריצפה, יושב מכונס בתוך עצמו כשידיו חובקות את רגליו
המקופלות. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו, שמתי את ראשי על כתפו
בעודי בוכה, והוא לא הגיב. לא זז, לא דיבר, לא בכה.
ישבנו שנינו כך קרוב לחצי שעה עד אשר ב-17:30 שוב היה מבזק
חדשות. הפעם התיישבתי ליד הטלוויזיה המדווחת. "הותר לפרסום שמם
של שני ההרוגים בתקרית בדרום לבנון היום אחה"צ. סמ"ר תומר איתן
בן 22 מחיפה וסמל אופיר נעים בן 21 מגדרה. שני ההרוגים היו
לוחמים בגולני..." "סיירת גולני", אמר עידו לאחר רגע. הבטתי בו
וחזרתי להקשיב לקריין. "כפי הנראה המחבלים צלפו בחיילים מרחוק
ולאלו לא הייתה הזדמנות להתחמק מהירי... יהי זכרם ברוך". רק אז
זלגה הדמעה הראשונה מעיניו של עידו, והוא בכה כמו שבחיים הוא
לא בכה. התחבקנו זמן מה, שנינו, עם עיניים אדומות מדמעות.
