אני כותב לך מחדר השינה שלך,
בו נשמתי את נשימתי הראשונה, בו ראית אותי עטוף בדמך.
קשה לי לכתוב, תמיד היה. אבל כעת אני יודע שמילים אלו
בעלות משמעות יותר מאשר כל מילה שכתבתי אי פעם.
אם עינייך פוגשות מילים אלו, סימן שאיני בין החיים יותר.
זו מסורת, את יודעת. כל חייל כותב מכתב פרידה. תמיד לא גמור,
תמיד לא שלם. אין מילים שיכילו את צוואת הרגשות הזאת. קשה לי
שלא לדמיין אותך קוראת מילים אלו, וזה כואב. כואב אבל הכרחי.
עדיף שתדעי כמה אני אוהב אותך למקרה שיהיה מאוחר להגיד.
אמא, אני אוהב אותך.
את מתפללת?
מתפללת שיהיה טוב יותר?
אני מפחד. מפחד שלא אראה שוב עולם צבעוני. שלא אריח ריח חיים.
אני מפחד לאבד את התמונה שלך שאיתי בכיס הפנימי.
על הלב אמא, כמו תמיד.
אם נהרגתי, נהרגתי בשביל המדינה. נהרגתי בשביל שאחר יחיה.
תפילותייך עזרו אמא. עזרו למשפחה אחרת.
אני מחזיק בין חפציי שמונה מכתבים כרגע. החיים כחבילה עוברת.
אם את קוראת את המכתב הזה, סביר להניח שמי שהביא לך אותו החזיק
גם את שמונה הנשמות שמקופלות אצלי עכשיו.
אני מקווה שתוכלי לקרוא את המילים המדממות. שהחייל הגרמני לא
גזל ממני את מילותי האחרונות עם כדור חורך. שתוכלי לזהות אותי
במסדר. תתפללי שהמוות היה מהיר.
אני מדמיין את המוות.
אני כותב לך מאדמת ארצנו.
זו נשימתי האחרונה אמא. היא שלך בדיוק כמו הראשונה.
אני אוהב אותך אמא. גם עם כדור בלב, גם עם סכין בבטן.
גם אם אני מפוזר לאלפי חתיכות.
בצער רב,
הבן שלך.
7.4.1942 |