בצהריי יום רביעי ישבתי לשיחה עם חבר. בדרך-כלל אנחנו לא
יושבים ומדברים על עניינים שוליים, שכן עד שאנחנו נפגשים אנחנו
להוטים לדבר רק על עניינים ברומו של עולם, אך הפעם גלשה שיחתנו
גם לפרטים תפלים שלא כלפנים. למען הגילוי הנאות, יהיה מן הראוי
לציין כי השימוש במילה ''גלשה'' קצת משקר. שכן שיחה שמתחילתה
ועד סופה עסקה בספקולציות והיפוטתיות מאוסה וטהורה לא יכולה
להתהדר באף שלב בכינוי המחייב ''רצינית'' ממנה ניתן יהיה לגלוש
מאוחר יותר, אם נתאמץ, לפסים קצת פחות חשובים.
 
אני וב' חברים טובים, שלא תבינו לא נכון מפתיחת דבריי. על אף
כי אנחנו נפגשים רק אחת לכמה שבועות, התפתחה בינינו מערכת
יחסים רצינית שהייתה מפרנסת וודאי מספר פרקים מכובד באופרת
סבון לו נמצא המפיק עתיר הממון שהיה מתעקש להסריט אותה. למעשה,
עצם העובדה שאני וידידי ב' נפגשים אחת לכמה שבועות, היא
נורמאלית לחלוטין ומתקבלת על הדעת. ב' הוא אדם עסוק ביותר.
אנחנו לא תמיד משדרים על אותו גל, אבל רום מעמדו והדרת הכבוד
שהוא נוסך על בני שיחתו משפיעים גם עליי, ותמיד בסיום השיחה
נשאר בפה טעם של עוד. כאילו לפני רגע באו שפתיי במגע עם גלידה
ולא שימשו ככלי עזר בשיחה עם מכר שדעותיו ועמדותיו חלוקות על
אלו שלי.
 
הפגישה האחרונה שלנו נתקיימה בחדר מפואר. ב' הוא אדם משכיל ואת
כתלי חדרו פיארו לא מעט ספרים כמתחייב מהיותו בר-דעת ונושא
בתפקיד מחייב. לרוב נהגתי לחשוב ביני לבין עצמי, ברגעים בהם
נאלץ היה ב' לפרוש מן השיחה לעניינים דחופים אחרים - האם ב'
בכלל מצא לעצמו אי פעם את הזמן הדרוש כדי לעיין בכל אותם ספרים
שכה מושכים את העין. לא פעם התגנבה למוחי מחשבה לא ראויה,
זדונית ושטנית, שלא כדרך חברים, שב' כולו רוח וצלצולים.
''פוזה'' כמו שהיו אומרים אצלי בשכונה. כן כן, אני יודע שזה לא
לעניין, אבל הוא פשוט כל-כך עסוק! אמא שלי אף פעם לא הייתה
בריה שניתן להגדירה כעסוקה במיוחד, ותמיד היא התקשתה לחלק את
מרצה, זמנה ותשומת ליבה בין כל הילדים. אז איך הוא שלא אחת,
כאמור, משאיר אותי לתהות ביני לבין עצמי ברגעי הבדידות המאוסה
עד כמה הוא עסוק, יכול לצפות שלא אתהה על קנקנם של כל ספריו,
ואחשוב ביני לבין עצמי האם אי פעם טרח אפילו לנקות מעליהם את
שכבת האבק העבה שוודאי הצטברה עליהם.
 
איך שלא יהיה, ברגעים אלו אני נזכר שבגלל סיפרתי לכם על הפגישה
האחרונה שלנו, ובכלל גלשתי לדבר על עצמי. כן, אני יודע. אתם
בטח חושבים שאני עסוק רק בעצמי, חושב על תועלתי האישית ולא
מתעניין באחרים. אני מכיר את כל הסיפורים האלו, כבר אמרו לי
אותם לא פעם אחת. למעשה, זה לא מפריע לי כהוא זה. אנשים נוטים
לייחס לבעלי עוצמה (שהרי אני כזה גם בעצמי, אומנם פחות עסוק
כמובן, במידה ושכחתי לציין זאת מקודם) תכונות שליליות לאין
שיעור. ולרוב כל קשר בינן לבין המציאות הוא קלוש ביותר. וכי
למה? רק כדי לנסות לתרץ בינם לבין עצמם מדוע הם מתבוססים
בבינוניות אפרוריות בעוד אחרים מקבלים אינצ'ים כה רחבים
בעיתונו וכולי וכולי. אני מכיר את השכנוע העצמי הזה. שהרי,
וודאי הם חושבים לעצמם, ''גם לי כמו להם יש בדיוק 2 רגליים, 2
ידיים, 2 אוזניים ואף אחד''.
 
הפגישה נתקיימה בחדרו של ב' והמזכירה הנחמדה שלו אף הציעה לי
קפה ושאלה אם ארצה להוסיף לו דבר מאכל כלשהו. מכל טוב הארץ
ניתן למצוא אצל ידידי ב'. כן, הוא לא חוסך בכלום. אני מניח
שאותם אלו שמתקנאים בי, חושבים אותי לגאוותן ורברבן, היו וודאי
מכנים אותו ''נהנתן''. למעשה, יש מידה מסוימת של צדק בקביעה
שלהם. בנוגע אליו, כמובן. ''לה דולצ'ה ויטה''. מזווית עיני
יכולתי לראות כיצד במזווה הקרוב אלינו מונחים להם אחד ליד השני
מיני מטעמים משובבי חך שכאילו התכנסו כולם ביחד בצפיפות רבה
כדי להאדיר עוד יותר את טוב כל אחד מהם בנפרד, ולשדר בעקיפין
על טיב חייו של ב'. מה לא ניתן היה למצוא שם. כל מעדן עליו
מפנטז החך שלכם, כל ריח שמדיר שינה מאפכם היה מצוי שם,
ובכמויות. איטריות מוקרמות בשמנת עדינה, מתובלנים בטוב טעם
מקצועי וביד אומן שכמוה ניתן למצוא רק במסעדות פועלים צדדיות
עליהן נוסכת את קסמה עקרת בית מוכשרת ומשופמת, התפרקדו לצד שאר
מעדנים. צלי הטלה שנמשך בגרגירי חרדל עשה שמות בעיניי וסימא את
שאר חושיי כמעשה כישוף. לרגע ממש הצטערתי שהשתלט עליי הנימוס
ומנע ממני בכפייתו לטעום את מה שעד עכשיו כה גירה את דמיוני.
על כל אופן, כבר אנחנו מתחילים לדבר. זאת אומרת, כבר אני אפרט
לכם על מה אני וב' דיברנו. או הו, וכמה שאנחנו דיברנו... אנחנו
לא מתבטלים. איננו משחיתים את זמננו לריק. שכן, היתכן שאם
היינו עצלנים, ראוותנים, נהנתנים ושאר ''ננים'' הייתם בכלל
מקדישים מזמנכם למשמע סיפורי?

ממש ברגע בו הגישה מזכירתו של ב' את ארוחת 12 של מיטיבה, (שכן
גינוני הנימוס היו מיותרים עבורו כמארח), ניסיתי להשחיל את
מילתי הראשונה, בקצרה ובחופזה, שלא להרגיז את ידידי שמבטו
המגורה כמו ניגר מעיניו נוכח משלח ידו שאפשר לו להתפנק על
מעדנים שכאלו. ברגע האחרון נמלכתי בדעתי והחלטתי לגנוז כל
מחשבה על פתיחה בשיחה בשעה כה לא מתאימה זו. שוב, אתם יודעים,
גינוני נימוס ושאר מרעין בישין. ברגע שנגעו שפתיו בבשר הטלה,
ממנו היתמר ריח שלא יסולא בפז, לא התאפקתי גם אני, החלטתי
לצנזר את הצום שגזרתי על עצמי מדעת, ו''הזמנתי'' לעצמי את אותה
המנה בדיוק ממזכירתו האדיבה.
 
סעדנו את ליבנו במשך כחצי השעה. לאחר המנה העיקרית הגיע ליפתן
הפירות שהדיף ריחות אלכוהול, קרמל ושאר מתוקים בצורה כה מעודנת
שהסירוב היה בלתי אפשרי גם לאדם מנומס שכמוני. הפירות
החריפים-מתוקים עקצו את החך שהוכה קודם על ידי נפלאות הטלה.
ממש ברגע שנדמה כי שבענו שנינו דיו, הגיעה ההפתעה האחרונה.
עוגיות ריבת חלב טבולות בעדינות אומנותית בקוקוס, עליהן פורזלו
בנגיעת אמן רצועות שתי וערב של קרם נוגאט - מילאו את תפקידן
וסיימו בהצלחה יתרה את הארוחה החלומית.
 
ממש באותו רגע התחלנו אני וב' לדבר. זאת אומרת, קצת קודם לכן
הציע לי ב' להנעים את זמני בעזרת היבוא האחרון שלו מקובה. היו
אלו סיגרים, אי אי אי כאלו סיגרים היו שם, שאפשר להתפקע. לאחר
שניטרלתי קודם לכן את מעט רגשות הנימוס שעוד קיננו בקרבי, וכבר
עקץ אותי השטן בקלשונו המשונן, לא ראיתי סיבה לסרב. ואני בכלל
לא מעשן כבד, אבל המעמד מחייב. לא כל יום אני נפגש עם ב', ומי
יודע מתי יצא לנו לחלוק כ''כ הרבה זמן ביחידות ללא הפרעות
רציניות, אז צריך קצת להנות. מה, אסור? או הו, ואיזו הנאה זאת
הייתה... או הו. רבע שעה של זחיחות ושלווה כמו שרק סיגר יוקרתי
אחרי ארוחת מלכים יכול לייצר. כל טבעת עשן שהיתמרה מזוויות
הפה, ונקטעה באיבה על ידי טבעתו של האחר הזכירה לי עד כמה
החיים הם בעצם טובים. לאחר שנגסנו ממש עד הקצה את העלה החום,
הציע ב' כי נפרוש לשינת צהריים, בזמנה תעשה מזכירתו החביבה
לאוורור החדר מריחות הסיגרים שנותרו באוויר וכמו כן תשקוד על
ארוחת 4 שלנו. הסכמתי בשמחה, שכן מי יודע מתי בפעם הבאה נפגש
אני וב' ידידי, ומן הראוי שהפגישה החשובה והעניינים לשמם
נתכנסנו יזכו למירב התנאים הראויים למלוא תשומת הלב. לכן היה
חשוב כי החדר ינוקה מכל אותן ריחות מבאישים של הסיגרים
המעולים. אכן לסיגרים האלו יש ריחות מבאישים...שלא ברא
השטן...הסיגרים האלה...אוף. הם כ''כ מהנים כשצריכים אותם, אבל
מציקים זמן ארוך פי כמה אחרי שמסיימים להשתמש בהם. לא אחת נהג
ידידי ב' להשוותם לציבור.
 
איך שלא יהיה, פרשנו לישון שנינו בחדרים צדדיים,כמובן שכל אחד
בנפרד, ולאחר 3 שעות ויקיצה טבעית התפננו לחזור לחדרו של ב'.
המזכירה, שרה שמה, ניקתה וסידרה ואווררה את החדר כדבעי, וניתן
היה לפנות סוף כל סוף את מלוא תשומת הלב לעניין לשמו התכנסנו.
''תרצה, אולי, להנעים את זמננו עד רדת החשיכה במשחק מעניין?
אולי שח-מט? ולי משחק קלפים זריז עם מעט קוניאק בצד? הא? מה
דעתך?'' שאל אותי מיטיבי וידידי ב'. והכיצד אוכל לסרב. מי שנגע
בו טעמם של החיים הטובים יתקשה להגמל מהם. והרי אנחנו נפגשים
אחת לכל כך הרבה זמן...מן הראוי שנמצא לנו זמן להתפנות מכל
עניינו החשובים גם כדי לשעשע את הדעת והמחשבה באיזה משחק קלפים
סוער. וכמובן שהקוניאק הסירוב לו הוא כמעט דבר מגונה. נתפננו
אם כך למשחק קצר.
 
קלפים מוזרים היו לו, ל-ב'. זאת אומרת, אני כבר פגשתי את אותם
אנשים שממש מחללים את כבוד הקלפים בעזרת תמונות מעורטלות של
בחורות מצודדות...אבל אצלו...שד משחת. אפילו זה לא היה. במקום
זאת, כל קלף הכיל מילה מסוימת. על אחד נכתב ''חברת החשמל'',
בעוד על השני נכתב משהו לא מוכר...''עיירות פיתוח'' אולי? כן,
נדמה לי שזה היה זה. מה עוד לא היה שם...ככל העולה על המוח
המעוות של מי שחשב שמן הראוי להם לקלפים, לטמא את עצמם בשמות
שכאלו. ''מגזרי עובדים'' ועוד מילים גבוהות...ממש זוועה. אם
כבר לא יעוטרו הקלפים במספרים, תלתנים, לבבות ויהלומים - לפחות
איזו בחורה יפת מראה שניתן יהיה להסיח את הדעת מהמשחק בזיו
פניה אני אומר, מה שלא יהיה, חילקנו את הקלפים והתחלנו לשחק.
מה אני קיבלתי אני כבר לא זוכר, רק שבסוף המשחק הפסדתי. ב'
נראה מאושר. מה זה מאושר...עיניו ברקו ואפו הארוך יתר על המידה
כאילו צחק בפניי. ממש היו לו שפתיים, שיניים, חניכיים ומה שלא
תרצו. הרגשתי לאט לאט איך חמתי בוערת בקרבי. יהיו מתוקים
ונעימים אשר יהיו העזוז והשמחה אשר הסב לו הניצחון, לצחוק עליי
בפניי האם היה צורך? לידידו הטוב? הוא הרגיע אותי והבטיח לי
שבמידה ואפסיק לכעוס, ואולי אף אשחרר איזה חיוך מאולץ, לא
אצטער.

''לפני מספר ימים'' החל מספר כשבת הצחוק שעל פניו נעלמה כמעט
לחלוטין, ''נערכה בביתי מסיבה''. ידעתי על מה הוא מדבר. מי לא
ידע. אני אומנם הייתי בחו''ל באותה מסיבה, אבל המון מוזמנים
היו. או הו, כמה שהיו. מתנות לרוב נאספו שם. עד השיניים ממש.
''אתן לך כמה מהן'' ניסה להמתיק ידידי את מצבי. מיד נרגעתי. יש
בו משהו בידידי שפשוט משכיח ממני כל כעס ועמידה על שלי. שכחתי
את הקלפים המוזרים האלה עם השמות הלבנטיניים וה-ח' הגרונית,
כאילו היו הם פרי הזייתי ותו לא. משכתי בעונג בשפמי ואני ו-ח'
אף החלקנו בינינו כאפה ידידותית ממש כאחד האדם.
 
באותו רגע נשמעו דפיקות בדלת. טוק טוק טוק רועם. ''מי זה יכול
להיות בשעות אלו?'', שאל אותי ב'. פניי השיבו את שאלתו ריקם.
לא היה לי מושג. שרה פתחה את הדלת ושני בחורים בחליפות נכנסו.
לא ראיתי אותם מימיי. האחד גבוה הוא ובעל חזות מאיימת. פניו
מוארכים ועצמות לחייו בולטות. השני נמוך ושמן כמו דני דה ויטו.
''אתם עצורים", הוא פלט. ''על מה?!'', נזדעקתי קפוץ שפתיים
ומהיר חימה. ''על הולכת שולל, רמאות, גניבה, שחיתות,
בגידה...'' והוא המשיך למנות שאר מיני כולירע. לא זוכר כבר מה
הוא אמר אפילו החוצפן. ואני אפילו לא ידעתי על מה הוא
מדבר...מאיפה הוא הביא את המילים הללו שנראות לי זרות אף יותר
מהשמות שעיטרו אך כמה רגעים קודם לכן את קלפי המשחק. הרי אנחנו
בסך הכל שני ידידים שישבו לדבר!

אז כיום אני מספר לכם את הסיפור הזה מבית הכלא בפלורידה, ארצות
הברית. אני, עמיר, מרצה 10 שנות מאסר. ידידי ב', בנימין שמו
למקרה ששכחתי לציין זאת, פשוט כאן אסור להכביר בפרטים, מרצה את
אותו פרק הזמן בבית הסוהר הפדראלי בשיקאגו, אילינוי. טפי, כוס
ראבק...לו רק לא היינו עוזבים את ישראל...הרי אפילו לא הספקנו
להגיע לארוחת הערב...