הלכתי ברחוב, הרוס מתמיד. היום הזה הלך והדרדר,בעצם החיים כולם
קרסו כמו בניין ישן. הלכתי וחשבתי: מה נשאר לי לעשות כאן? למה
אני חי בעולם הזה? לכל ייצור יש מטרה ואצלי הכל רק נהרס. אני
כנראה נולדתי בשביל להשבר. הכל הולך לעזעאל, כל החיים לפח. האם
אני חושב כאן על התאבדות?- לא נראה לי! אני והתאבדות?! זה
מגוחך, אף פעם לא קיבלתי את זה בטוב ובטח שלא עכשיו. בעצם, זה
דווקא נראה לי כמוצא יחיד. ובכלל...

הרמתי את המבט לשנייה ומראה של ילדה קטנה על הספסל קטע את
מחשבותיי. היא ישבה מקופלת- סגורה אל תוך עצמה. היא חיבקה את
ברכייה בשתי הידיים, חיבוק חזק. כמו ילד קטן, שפתאום גילה
שהעולם גדול עליו ובכך מנסה להקטין אותו. "מה קרה לך?"- שאלתי
ברכות.
"מישהו פגע בך, העליב אותך, איבדת מישהו?"- התקרבתי אליה עוד
צעד, בחנתי את המראה החיצוני שלה: שמלה לבנה עם פרחים כחולים
עליה- כמו פעם, שיער ארוך אסוף היטב, סנדלים משופשפות על רגל
יחפה וקטנה. בקיצור, המראה שלה לא הראה שום סימן לפגיעה פיזית.
נרגעתי. בכלל שכחתי את המחשבות על עצמי באותו רגע.

פתאום הילדה הקטנה קמה על רגליה, הזיזה את השיער מהפנים בתנועה
אינסטינקטיבית, חייכה אליי חיוך מסופק והלכה מהמקום לכיוון
ממנו באתי כרגע. העיניים היפות שלה, הגובה והמראה בכללי הראו
שהיא כבר לא ילדה כמו שחשבתי שהיא. זאת הייתה נערה מינימום
בגילי או מעלה.
"היא מזכירה לי את המוזה בדמיון שלי"- חשבתי לעצמי והמשכתי
ללכת. "כן. היא בדיוק כמוה!"-הצהרתי לעצמי ולכל העולם בקול
מוגבר וכבר צוחק.

מחר יהיה טוב יותר...