התעוררתי עם כאב קל ברגליים. שפשפתי אותן כמה דקות, ואז החלטתי
לקום מהמיטה ולעשות משהו. זה אולי יראה לכם כמו משהו די מתבקש,
אבל אחרי חודשיים בהם בקושי קמתי מהמיטה, בהם בקושי עשיתי משהו
עם עצמי, זו בכל זאת החלטה לא שגרתית לדידי. בכל אופן קמתי
לאיטי, דידיתי למטבח ופתחתי את המקרר. מצאתי שם בקבוק של מיץ
תפוזים ושתיתי אותו ככה, ישר מהבקבוק. אמא לא אוהבת שאני עושה
את זה, אבל עכשיו אני לבד בבית, ומה שהם לא יודעים הרי לא
מפריע להם. הסתובבתי קצת בבית, פתחתי טלוויזיה וכיביתי, הדלקתי
את הרדיו וכיביתי, קראתי קצת עיתון, ובעיקר ניסיתי לבדוק איך
הרגליים שלי עומדות במעמסה. אחרי כל כך הרבה זמן שכמעט ולא
הלכתי עליהן, זה לא הפליא אותי שהן עושות בעיות, ומתעייפות די
מהר. ניגשתי אל החלון, ופתחתי אותו. קרני שמש חדרו את הסלון
וכמו האירו אותו בצורה שונה לגמרי. זה מפליא עד כמה מקום שנראה
עגום ומעט מדכא באפלולית, הופך פתאום להיות מקום שמח ועליז,
כשהוא שטוף שמש. הבטתי מבעד לחלון, ולפתע הרגשתי חשק עז לרדת
למטה, לצאת מחוץ לבית. הפסיכולוג שאמא שלחה אותי אליו אחרי
התאונה בטח היה מאוד גאה בי עכשיו, הוא מנסה כבר די הרבה זמן
לשכנע אותי לצאת מהבית, להסתובב קצת, לטייל. עד עכשיו לא הייתי
מוכן בכלל לשמוע על זה, למרות כל נסיונות השכנוע הקצת נואלים
שלו. באמת שאני לא יודע מה קרה היום, אולי חלמתי חלום בלילה
שגרם לי למצב רוח טוב. אני כמעט ולא זוכר חלומות שלי, ככה שזו
רק סברה, אבל אולי באמת זה מה שקרה.
החלטתי לצאת מהבית. חזרתי לחדר, שלפתי איזה ג'ינס מהוה
וטי-שירט מהארון, נעלתי נעליים על הרגליים החלושות והמנוונות
מחוסר תנועה שלי, לקחתי מפתחות וארנק ויצאתי החוצה. החלטתי
לרדת במדרגות ולא במעלית כמו שהתרגלתי לאחרונה. בהתחלה היה לי
קצת קשה, אבל הרגשתי שעם כל צעד וצעד הרגליים שלי חוזרות
לעצמן, ומתרגלות לתפקידן הקודם. שלא תבינו לא נכון - הרגליים
שלי היו פעם מקור גאוותי - הייתי רץ עשרה ק"מ שלוש פעמים
בשבוע, אפילו משתתף בתחרויות, משחק כדורגל, כדורסל, שוחה,
ועושה המון ספורט. אהבתי את זה, אהבתי להסתכל על הרגליים
השזופות שלי, למתוח ולכווץ אותן, ולהתבונן איך השרירים מתארכים
ומתקצרים. עכשיו הרגליים שלי לבנות ודקות, אבל אם אני אמשיך
במצב ברוח ה"פעלתני" שלי, אני בטוח שאוכל לשנות את המצב.
כשהגעתי למטה הסתנוורתי קצת מהשמש החזקה, ולקח לי שתי דקות
בערך להתרגל אליה. התחלתי לצעוד ברחוב, נהנה הן מעצם ההליכה
והן מהמראות סביבי - סתם אנשים שאני לא מכיר, הולכים אנה ואנה,
פונים כל אחד לעיסוקיו. חלק ממהרים וחלק לוקחים את הזמן, ממש
כמו בשיר הישן ההוא. המשכתי ללכת ברחוב וקניתי לעצמי בקבוק מים
מינרלים קר בקיוסק שראיתי בדרך. המוכר חייך כשנתן לי את העודף,
וחייכתי בחזרה.
אחרי כמה דקות הגעתי לגינה ציבורית קטנה ונחמדה, עם מעט עצים
ושיחים. פעם, כשעוד הייתי יוצא עם בנות, הייתי לוקח אותן לגינה
ההיא ושם, בחסות החשיכה, מנשק אותן ולפעמים גם מעז קצת יותר
מסתם נשיקה. באור היום הגינה נראית שונה. עכשיו היו כאן כמה
בעלי כלבים שהוציאו את הכלבים שלהם לשאוף אוויר. כמוני בערך,
רק שאני לא התכוונתי לעשות את צרכי לפני כולם. התיישבתי על
ספסל לנוח קצת והסתכלתי בינתיים בכלבים. היו כלבים שאהבו אחד
את השני, ושיחקו זה עם זה. הם התרוצצו אחד סביב השני, הריחו זה
לזה מקומות צנועים וכשכשו הרבה בזנב. היו גם כלבים שכנראה לא
אהבו כלב זה או אחר, וכל פעם ששניים כאלה התקרבו אחד לשני הם
החלו לנבוח ולהתנהג כאילו בעוד רגע הם מזנקים לעבר הגרון של
השני כדי לשסף אותו. הבעלים שלהם היו מוכרחים להרחיק אותם אחד
מהשני. חשבתי פתאום שבקטע הזה כלבים די שונים מאנשים. אני לא
חושב שאי פעם ראיתי כלב שמחייך בצביעות לכלב אחר שהוא שונא,
ואחר כך הולך לרכל ולהוציא את דיבתו רעה אצל כלבים אחרים. יש
לנו מה ללמוד אפילו מכלבים, הרהרתי.
המשכתי ללכת, והגעתי לרחוב סואן יחסית. בכביש נעו די הרבה
מכוניות, והולכי רגל רבים חצו אותו במרוצה, כשהם משתחלים
במרווחים שבין המכוניות. זה בדיוק מה שאני ניסיתי לעשות אז,
כשחציתי את הכביש באחת מריצות הכושר שלי, רק שבמקרה ההוא הערכת
המהירות והמרחק שלי היתה שגויה.
ראיתי מולי בחורה צעירה עומדת ומדברת בטלפון נייד, כשלידה
זאטוט בן שלוש או ארבע בערך. ראיתי שבלהט השיחה היא אינה שמה
לב לילד שלידה, והוא החל ללכת לכיוון הכביש, לעבר התנועה
הסואנת. אף אחד אפילו לא יכל לראות אותו, כי הוא היה נמוך מדי,
והוסתר ע"י מכונית חונה. הלב שלי התחיל לדפוק בעוז, אני לא
יכול לתת לזה לקרות שוב ! רצתי כמוכה אמוק לכיוונם, ותוך כדי
ריצה, הזמן כאילו האט את זרימתו, ראיתי את הילד יורד אט אט
לכביש, את המכונית המתקרבת במהירות, ואת הבחורה שעמדה בצד
ובכלל לא שמה לב למתרחש. רצתי בכל המהירות שרגליי יכלו לשאת
אותה בה, ותפסתי את הילד בחולצה ממש ברגע האחרון. באותו רגע
הבחורה שמה לב למה שקורה וראיתי אותה מלבינה ועומדת נטועה
במקומה. משכתי את הפעוט בחולצה, פשוט גררתי אותו באוויר, שבריר
שניה לפני שהמכונית עברה במקום בו הוא עמד. הצבתי אותו על
המדרכה, וראיתי שהבחורה עדיין בהלם.
היא הודתה לי וסיפרה שהיא עושה בייביסיטר  לילד הזה, ושבדרך
כלל היא מאוד אחראית, שאני לא אסתכל עליה ככה. הרגעתי אותה
ואמרתי לה שהכל בסדר עכשיו, כלום לא קרה, רק שלהבא תשים לב כמו
שצריך לילדים שהיא שומרת עליהם. המשכנו לדבר קצת, ופתאום
הבחנתי שיש לה עיניים ירוקות ממש יפות. רוב האנשים בכלל לא
מצליחים לזכור מה צבע העיניים של אנשים שהם מכירים. לפעמים אני
עושה ניסיונות כאלה עם בנות שאני יוצא איתן - מכסה ביד את
העיניים, ושואל מה הצבע שלהן. מעטות יודעות לענות נכון. אבל
ככה זה עם אנשים, רואים הכל ולא מבחינים בדבר.
בזמן שחשבתי על כל זה, שמעתי ברקע את הבחורה ממשיכה ללהג
ולהסביר את עצמה, ואז היא השתתקה. הבנתי שהיא שאלה אותי משהו,
וביקשתי ממנה לחזור שוב על מה שאמרה. היא אמרה שהיא שאלה איך
תוכל להודות לי, כי אם לא הייתי בסביבה, החיים שלה ושל הילד
היו נהרסים. חשבתי לרגע, ואז אזרתי אומץ והשבתי לה שהיא יכולה
להפגש איתי מתישהו, אם היא רוצה, ואם אין לה חבר, כמובן. היא
חייכה ואמרה שהיום בערב היא אמורה להשגיח על אותו הילד, ושאם
אני רוצה אני מוזמן לבוא לעזור לה. להורים שלו יש די.וי.די. עם
טלוויזיה ענקית ומערכת סאונד משוכללת, ונוכל לראות סרט. חשבתי
לשניה, ואז נזכרתי שכבר חודשיים לא יצאתי מהבית בערב, ככה שגם
היום אין לי תוכניות, והסכמתי. פניתי ללכת, ואז היא קראה לי
פתאום - "לא שכחת משהו ?", חייכתי במבוכה וביקשתי ממנה את מספר
הטלפון שלה. היא רשמה לי אותו על פיסת נייר, וכשנתנה לי את
הדף, התרוממה על קצות האצבעות, נישקה אותי בלחי, חייכה והלכה.

המשכתי ללכת מאושר, ואז הגעתי לבית ספר יסודי. נכנסתי לבית
הספר וראיתי קבוצת נערים משחקת כדורגל במגרש. בהתחלה תהיתי מה
הם עושים שם במקום ללמוד, אבל אז נזכרתי שכבר קיץ, ועכשיו הם
בטח בחופש הגדול. הסתכלתי עליהם מהצד לכמה דקות, מתגעגע לימים
בהם אני הייתי משחק כדורגל. אחרי זמן מה הם שמו לב שאני מסתכל,
ושאלו אותי אם אני יודע לשחק, כי הקבוצות שלהם לא שקולות, והם
צריכים שחקן נוסף. חיזקתי את השרוכים, ירדתי למגרש והתחלתי
לשחק איתם. בהתחלה אמרו לי להשאר בהגנה. חייכתי לעצמי בלב,
וחיכיתי שהכדור יתגלגל לרגליים שלי. אחרי חטיפה מוצלחת שלי,
התחלתי לרוץ עם הכדור לעבר השער היריב, עובר בקלות יחסית ארבעה
שחקנים מהקבוצה השניה. בעטתי בכל הכח והבקעתי שער. אלה מהקבוצה
שלי, שמחו מאוד וטפחו לי על השכם. המשכתי לשחק עוד חצי שעה, עד
שכבר לא יכלתי לעמוד על הרגליים, ובינתיים הבקעתי עוד שלושה
גולים. לפני שהלכתי, אמר לי אחד מהם: "תבוא גם מחר, אנחנו
משחקים כאן כל בוקר". עניתי לו שיכול מאוד להיות שאני אבוא,
ושאלתי באיזו שעה. בדיוק כשהוא ענה לי התחיל הפעמון של בית
הספר לטרטר בקול חזק, ולא שמעתי מה הוא אמר. לרוב בתי הספר של
היום כבר יש צילצולים של מוסיקה קלאסית או כל מיני מנגינות,
ולא סתם טרטור מעצבן כמו שהיה כשאני למדתי, אבל הפעמון הזה
כנראה מהזמנים של פעם. הצלצול שלו הלך והתגבר, ולמרות זאת היה
נראה שאני היחידי שזה מפריע לו. "אתם לא שומעים את הצלצול? "
שאלתי, והם ענו, מופתעים "איזה צלצול ?". עצמתי עיניים וטלטלתי
את הראש, אולי כדי לסלק מראשי את הרעש. חבל שאי אפשר לעצום
אוזניים כמו שאפשר לעצום עיניים, חשבתי לעצמי. היה לי מאוד
מוזר שרק אני שומע את הצלצול המרגיז הזה והם לא, ואז, פתאום,
בהברקה של רגע, התחוור לי פשר העניין.

פקחתי באנחה את העיניים. ביד ימין כיביתי את הצלצול של השעון
המעורר שעמד על השידה ליד המיטה שלי, וביד שמאל נגעתי בהיסח
הדעת בשני הגדמים שפעם היו הרגליים שלי. גם את החלום הזה אני
לא אזכור, ידעתי.