אני מתנצל מראש, אדוני, ומבקש סליחה. אני באמת מצטער להפריע לך
ככה באמצע החלום. אין זה מנומס להתפרץ אל חלומותיהם של אחרים,
אך אין לי ברירה. השיחה הזאת בינינו חייבת להתרחש. אני מקווה
שלא היה זה חלום יפה מדי. אינני מבקש יותר מדי - רק שתקשיב
לסיפור שיש לי לספר. סיפור שאני חייב לספר לך - אתה עוד תבין.

פעם הייתי אדם רגיל. ממש כמוך. בעצם... "ממש כמוך" זה לא תיאור
לגמרי מדויק, אבל... עזוב. אני לא רוצה להפחיד אותך עם הכרזות
מפוצצות על ההתחלה. נשאיר את זה ככה. הייתי אדם רגיל. נער.
טיפה חולמני, אולי. "מרחף". לא יותר מדי. היה לי קטע כזה של
מיסטיקה. מספרים בעיקר. קארלוס קאסטאנדה, חוזה סילבה, גרייס די
וכאלה. שוב, לא יותר מדי. עד שיום אחד - לילה אחד, ליתר דיוק -
חלמתי אני חלום.

בחלומי עמדתי על שפת ערוץ נחל רחב וגועש, שהעלה אד ועשן. מלפני
הייתה ארץ של גבעות נמוכות. על ראש הגבעה הקרובה אלי היה בית
אבן עגול בצבע אפור. נכנסתי אליו. בפנים הייתה מין רחבה עגולה
שבה הסתובבו כל מיני אנשים. הסתובבתי ביניהם עד שנתקלתי פתאום
באיזה טיפוס אחד, ברנש אפל בגלימה שחורה. מבטינו נפגשו. התחיל
בינינו מין מאבק כוחות. קשה לתאר את זה... כמו "דו קרב
מקסיקני" של מערבונים, אבל הרבה יותר חזק. אני הסתכלתי לו לתוך
העיניים והוא הסתכל לתוך שלי, והמטרה הייתה לחדור ממש לתוך
הנשמה... הייתה הרבה אנרגיה מעורבת בעניין. הרגשתי במשך כמה
רגעים שאני הודף אותו מנצח אותו... ואז, כמו בהינף יד, הוא שלח
לעברי פרץ של אנרגיה שהדף אותי בכוח רב. המבט שלו היה ממש
מפחיד אז. הרגשתי איך אני נפגע פתאום מכל האנרגיה הזאת, כמו
נזרק אחורה... ואז התעוררתי.

הייתי מבועת ממש, והזעתי כולי. זאת הייתה חוויה באמת מפחידה.
זה יכול היה להיגמר ככה, בחלום מפחיד וזהו. אבל אני באמת הייתי
מעוצבן מאד על הברנש המכוער ההוא. הוא פגע בי, וזרק אותי
מהחלום! הייתה לי הרגשה שיש משהו יותר עמוק בכל העניין, איזה
מסר רוחני, ולכן החלטתי לתפוס אותו ולנצח אותו, לנקם. איך
נוקמים ביצור חלומי? על ידי חלימה. התעמקתי יותר בכל הכתבים על
חלימה מוזמנת וחלימה בהירה, שמאפשרת לך לשלוט בחלום. במשך שבוע
שלם התאמנתי מדי יום במדיטציה ושליטה מוחית, ומדי לילה, לפני
השינה, נשאתי תפילות שונות ומשונות למען חלימה מוצלחת. בהתחלה
זה לא עבד, והייתי קרוב לוויתור על כל העניין. ואז, בלילה
השביעי, הצלחתי סוף סוף. חלמתי את החלום השני.

בחלומי השני שוב עמדתי ליד הנהר הגועש. הפעם, ישר הסתכלתי על
כפות הידיים שלי. לא האמנתי שזה יקרה - אבל התחלתי לשלוט בחלום
שלי! זה היה ממש מעניין. נכנסתי לבית האפור העגול. הפעם הוא
היה ריק. רק הברנש השחור ההוא היה שם, נועץ בי מבטים.
"חזרת" הוא אמר.
שוב התפתח בינינו אותו קרב מוזר. הפעם הרגשתי יותר והבנתי
יותר. זה היה כמו שיתוק שכל אחד מאתנו הקרין על השני. מאבק ל
השליטה בחלום. לאט לאט הדפתי אותו בעזרת כוח הרצון שלי... קשה
לתאר במלים דבר כל כך מוזר, כל כך חזק. כאילו התודעה שלך רוצה
להתפורר לאלפי רסיסים, והרצון והריכוז שמחזיקים אותה מאוחדת
יוצרים את הכוח שאתה מפעיל על היריב. לאחר מאמץ רב ממש הגעתי
אליו. אז, כשהתחלתי לפגוע בו, ראיתי איך הוא הולך ונהיה
ערטילאי, שקף, כאילו היה עשוי מערפל. רק במרכז החזה שלו זהר
ניצוץ כחול, כמו יהלום. עוד מכה, ועוד דחיפה, ופתאום הרגשתי
שהשיתוק עבר, שאני שולט שוב בחלום, ואז שלחתי את יד ימין שלי -
ותפסתי את הניצוץ הזה באגרוף!
הוא השמיע חרחור מגעיל כזה, שנשמע כאילו הוא נחנק. התחלתי
למשוך את הניצוץ שלו מתוכו. והוא פשוט נעשה ערפילי ומטושטש
יותר ויותר, מחרחר חרחורי-מוות מגעילים, עד שעקרתי את זה ממנו,
והוא פשוט נמוג, התפזר ונעלם. אבל הניצוץ... הרגשתי שאני מתמלא
חזרה באנרגיה, שלתוך גוף-החלום שלי זורמות כמויות אדירות של
כוח, של חיים... זאת הייתה הרגשה משכרת, מדהימה. מלא בכוח החדש
הזה, שאגתי שאגת ניצחון - והבניין התפורר לרסיסים!
התעוררתי.

החלום הכוחני הזה יכל בהחלט לספק אותי, אלא שכעבור יומיים
חלמתי שוב חלימה בהירה לחלוטין, ושוב מצאתי את עצמי עומד ליד
הנהר מעלה האד. לא היה לי ספק שאני חולם, ובכל זאת שלטתי בעצמי
לחלוטין, כאילו הייתי ער. הנהר היה מאחורי, הבניין האפור,
מנותץ לרסיסים, היה מלפני, ונוף של גבעות נמוכות השתרע סביבי.
וזהו. חוץ מזה לא היה שם כלום. זה היה ממש משעמם. מה אני אמור
לעשות בחלום כזה?
חיכיתי כמה דקות לראות אולי אני אתעורר. אבל לא. הייתי "ערני"
מתמיד בעולם-החלום שלי. נו? אז מה עושים עכשיו? בלית ברירה,
התחלתי פשוט להסתובב בין הגבעות. שעה שלימה - או ככה לפחות
נראה לי - עליתי וירדתי בנוף הזה. זה נראה לי מאד משונה. בחלום
הרי אמור לקרות משהו, חסר משמעות ככל שיהיה - לא כך?
לבסוף, לאחר הליכה מרובה, הגעתי לעוד בית אפור עגול. אלא שהפעם
הוא היה ריק. היה שם רק שולחן עבודה מבולגן, עם ספרים ומפות
זרוקים עליו. הרמתי את אחת המפות. היא נראתה משהו כזה: באמצע
היה עיגול, שבתוכו הייתה מפה של הגבעות, כולל הבתים האפורים.
הנחל המוזר היה העיגול, שהקיף את הגבעות. מחוץ לעיגול הייתה
מפה לגמרי אחרת, עם כל מיני סימנים בלתי-מובנים וחצים ביניהם.
דפדפתי עוד במפות. הסימנים נשארו בלתי מובנים, אבל היה מוטיב
חוזר אחד: מפה עגולה בתוך מפה גדולה יותר.
התיישבתי עם הגב אל הקיר כדי לנוח מעט - והתעוררתי שוב.

עכשיו זה התחיל להיות מעניין. יש עוד מקומות כאלה? למחרת שוב
מצאתי את עצמי בעולם החלום, עומד ליד הנהר. הפעם, פניתי אליו.
האד שעלה ממנו יצר מעין חומה של ערפל, אבל המים נראו מוזרים,
רדודים. רציתי לשים רגל אחת בתוכם - והם נרתעו ממני, כמו כספית
הנחצית על ידי מקל. עוד צעד - ועמדתי מוקף באד ובמים, שלא היו
אלא מעין זרימה כסופה מוזרה. עוד צעד - והייתי בחוץ.
ה"חוץ" היה מקום מדהים!
ארץ הגבעות שהייתי בה קודם, נראתה עכשיו כמו כיפה של ערפל
אפור. מלפני השתרע נוף כסוף-כחלחל, מישורי למדי. כמה עמקים
ובקעים צו אותו, ובאופק נראו הרים שעליהם - כך נדמה לי - הייתה
עוד כיפה, זהובה. רציתי ללכת לשם, ואז גיליתי דבר מוזר ביותר.
אתה צועד צעד אחד - והנוף כולו משתנה, כאילו היה עשוי נוזל!
מצאתי את עצמי בתחתיתו של אחד הבקעים הרדודים, כשההרים שהיו
מלפני - מאחורי, והכיפה שהייתה מאחורי - לשמאלי, מעל האפיק.
ברקים החלו להשתולל. לא גצי החשמל העלובים שאתה חושב עליהם,
אלא ברקים אדירים, זוהרים בצבעי כחול לבן וורדרד, נעים במהירות
על פני המישור, עבים וגדולים כמו מגדלים. עוד צעד - והייתי על
מישור סלעי, ההרים לידי לשמאלי, וסערת ברקים משתוללת על
פסגותיהם. לימיני מישור כסוף, ולכיפות לא היה זכר.
עוד צעד - ושוב הייתי במקום שונה לגמרי, ההרים מאחורי וטירוף
מסביבי. הרים נוספים הופיעו לימיני. לבסוף החלטתי לתפוס אומץ.
פניתי לאחור, והתחלתי לצעוד, צעד רודף צעד, במהירות, אל עבר
ההרים. עכשיו זה היה מדהים באמת! האדמה נזלה מתחת לרגלי והנוף
כולו הפך למערבולת בלתי ברורה. רק ההרים שאליהם פניתי נשארו
יציבים, ואני עפתי לעברם, מרחף לצד הברקים. ברקים גדולים,
כחולים וורודים, שריחפו מסביבי והשמיעו קולות נפץ כאילו הם
קורעים את האוויר. ככה זה עבד. כוח רצון מניע אותך כאן, לא
הרגלים. עליך להתמקד בכיוון מסוים ולהתחיל לזוז. זה הכל.
בשיטה הזאת הגעתי אל הכיפה שראיתי מקודם ונכנסתי פנימה. הר
זהוב הקיף יער של עצים נמוכים שביניהם צמחו סביונים. ישבתי
לנוח, תשוש מעייפות, ליד אחד העצים. הייתי עייף. עצמתי עיניים
- ומצאתי את עצמי מתעורר, רענן לחלוטין, בביתי.

אתה שם לב, בוודאי, שחסר כאן חלק שלם של הסיפור- חיי הרגילים.
אתה בוודאי חושב שכל חיי היו שינה! אולם לא כך היה. ביום הייתי
נער רגיל לכל דבר, חי את חיי הרגילים. אולם בלילה הייתי שוב
מוצא את עצמי נודד בין הכיפות באותו יקום מוזר. היו שם כיפות
עם ערים שלמות בתוכן, או מלאות בהרים ומערות, וכיפות מיסתוריות
ריקות מאדם ומלאות באוצרות מדהימים. כיפה אחרת, שאהבתי במיוחד,
הייתה כולה עיר של מקדשים וארמונות בנויים מעל פסגות הרים
ועמקים, מחוברים לקומפלקס אחד אדיר בשרשרות של גשרים ומעברים
עדינים. ממלכה שלמה הייתה שם, מתחת לשמים ורודים. אולם יותר
מכל אהבתי לעוף כמו חץ במישורי הברקים שב"חוץ". זה היה דבר
מסוכן, מסתבר. הברקים יכלו להכות בך, הרים ותהומות הופיעו
בדרכך ללא אזהרה - אבל אהבתי את זה. זה היה משהו שמעטים מתושבי
הכיפות העזו בכלל לנסות. כך התחלתי לחיות חיים כפולים: ביום
הייתי בחור רגיל לחלוטין, ובלילה הייתי הרפתקן-נודד
במישורי-הברקים. נודד מכיפה לכיפה, סוחר באוצרות שאין להם שם.
מה שהיה עבודת-ילדים בכיפה אחת, היה חפץ אמנות יקר-ערך באחרת.
ומעל לכל, אותן כיפות לא-מאוישות, מלאות באוצרות - חופן אחד
משם היה שווה את משקלו בארגזים של זהב בכל מקום אחר, שכן אף
אחד כמעט לא העז לצאת ל"חוץ" להביאו. בכסף שהרווחתי קניתי לי
ארמון קטן בכיפה שאהבתי. אלה היו חיים מסוכנים, אבל טובים.

אתה עלול לתהות - מדוע מסוכנים? הרי מוות בחלום הוא חלום ולא
מוות. אולם כאן הייתה הבעיה. הגבולות התחילו להיטשטש. את שפתם
של ה"רינזאקים" (כך נקראו תושבי הכיפה הוורודה) למדתי, והייתי
כמו אחד מהם. הפכתי לשתי דמויות: "כדור-ארצית" ו"רינזאקית".
לכל עולם היה הגיון שלם משלו. בכדור הארץ, פציעה הורגת.
ב"מישורי הברקים" כוח-הרצון הוא זה שקוטל. כשהייתי עייף בכדור
הארץ, נהפכתי ל"רינזאקי", ומשהייתי עייף שם, חזרתי לכדור הארץ.
כל דמות, בעצם קיומה, ריעננה את השניה, הישנה. זה הגיע לידי כך
שאם עיני היו רק נעצמות לפרק זמן קצר על פני אחד העולמות,
במקום חשכה הייתי ישר רואה את העולם השני. הפכתי לרצף תודעה
יחיד בעל שני חצאים זהים לחלוטין. לכאורה, לחצי ה"כדור-ארצי"
הייתה אמורה להיות עדיפות: הוא האמיתי, ואילו ה"רינזאקי" הוא
חלום, אמיתי ככל שייראה.
זהו, שלא. הדברים התחילו להסתבך.

קודם כל, היה את עניין הזמן. אם בהתחלה ה"רינזאקי" הופיע לפרק
זמן קצר יותר (כדרכם של חלומות), הרי שעכשיו הם היו שווים. כל
אחד מהם היה ער למשך 16-18 שעות, ורק אז ישן. ה"יממה" שלי
נהפכה לבת 36 שעות. היה אפשר לטעון שלגבי הצד הרינזאקי זוהי רק
אשליה, זמן שבחלום, בעוד שבמציאות עוברות רק דקות ספורות -
אולם אותו דבר אפשר לטעון לגבי הארצי!
בעיה אחרת היא זיכרונות. ניהלתי יומן מפורט בנושא בצד
הרינזאקי. לארצי היו אמורים להיות זיכרונות רצופים, כולל
הכניסה הראשונה ל"מישורי הברקים", ולרינזאקי לא. אלא, שלאט
לאט, במעין ידיעה סמויה, החל תהליך מוזר: אצל הרינזאקי הופיעו
זיכרונות הפוכים, של חיים שלמים ברינזאק, והגעה לכדור הארץ.
למעשה, אם כל זה לא היה מתועד ביומן, לא הייתי מאמין שאי פעם
חייתי חיים אחרים. אולם, זה התחיל להיות מעיק. לחיות חיים
כפולים, וללא שינה. הרגשתי שאני חייב לבחור חצי אחד ולהיפטר
מהשני, מאותן שיטות שבהן בראתי אותו. מדיטציה, שליטה מוחית,
חלימה מודרכת - כדי להיפטר מהחלום.
בחרתי.

אתה מבין, ידעתי - מהיומן לפחות - שיש לכדור הארץ איזה שהוא
יתרון. אבל אני אוהב את רינזאק. יש לי בית יפה וחיים טובים,
ואפילו חברה רינזאקית. ראית פעם שמיים ורודים מאירים על שער
כסוף-כחלחל בזוהרם הרך? זהו מחזה שירחיב את ליבו של כל אחד.
אני אפילו לא צריך לסכן את חיי ב"מישורי הברקים" יותר מדי.
צברתי מספיק כסף. בבוא הזמן, בני ילמד את האומנות.
אבל אני נסחף. זה לא העניין. הנקודה היא, שהצלחתי. לאט לאט,
בעזרת אוטוסוגסטיה ושאר השיטות, שכחתי יותר ויותר את כדור הארץ
וזכרתי את רינזאק, עד שזה נהפך לחלום וזה למציאות. לפני
שבועיים כמעט, ישנתי, ולא חלמתי, בפעם הראשונה מזה זמן רב.
חלומותיי הולכים ונעלמים, וכמו שאני רואה זאת, בקרוב מאד
ייעלמו לחלוטין, שכן זהו חלומי האחרון. אתה מבין, שאלמלא היינו
אחד, לא יכל חלום זה להתחיל, ואלמלא היינו שניים, לא יכל חלום
זה להיגמר.

שלום לך אח יקר. נתת לי חיים. אני אשכח אותך בקרוב, כמו שאתה
תשכח אותי, אולם זכור, שבאותו חלקיק של זמן שהכרתי אותך, הייתי
אסיר תודה לך לנצח.
ואם אתה עוצם את עיניך, ורואה לרגע תמונה מטושטשת של שמיים
ורודים, או ברקים על פני מישור אפור, דע לך שזה אני, שולח לך
דרישת שלום.

"פעם חלם ג'ואנג-דזה שהוא פרפר המתעופף ברפרוף כנפיים, שמח
בעצמו ועושה מה שליבו חפץ. הוא לא ידע שהוא ג'ואנג-דזה. לפתע
הקיץ משנתו וגילה שהוא ג'ואנג-דזה. שוב לא ידע אם הוא הפרפר
בחלומו של ג'ואנג-דזה, או ג'ואנג-דזה בחלומו של פרפר"
   ג'ואנג-דזה/פרפר