אני מתעוררת וסוקרת את פני הזר שיושב מולי וקורא עיתון, בבטני
עולה בחילה. אני מתרווחת על המושב המרופד ושוקעת במחשבות.
אם אקשיב טוב, סודות יכולים להתגלות לי בכל שבריר שניה בחיי.
גם כשאשכב לי שם בשדה הרחב, איני מודעת לקוצים בשיער ובבגדים,
פרפר קטנטן עשוי לחלוף ולגלות את סוד האנושות. הוא יכול לומר
לי שחצי מיליון מורעבים קבורים תחתיי, באמת. אם אביט היטב, יש
בכולנו סוד שמחכה להתפרץ והוא אפל ומדיף ריח רע של אסון.
בקומה שבע חי המוצנר הזה, לגמרי מושחת אם ישאלו אותי. החל
מהשעות הקטנות של הלילה מחלון דירתו בוקעים צלילי הקרפנטרס
ולעיתים הוא פותח את חלונו מעט והוילון הכהה חושף את כרסו
השעירה והגדולה, מהלך לכאן ולשם. לרב כוס ענקית בידו והוא
משתעל כחולה תמידי באסטמה. הבדידות שבו דוחה אותי, היא אלימה.
היא מרחיקה אנשים בריח של אלכוהול ושל זיעה חריפה. עינו
המצולקת חודרת היישר לנשמה ומשסעת את התמימות. כזה הוא המוצנר
הזה. כה שונה מאהובי.
רק שלשום צעדתי אל האגם ברגליים יחפות, אף על פי שהשבילים קרים
ובוציים. הרוח גרמה לי להתעטש מדי פעם, אבל משחשבתי על אהובי
החשתי את צעדיי. כרגיל הוא היה שם, בודד ומסוגר ואינו נמס,
בדיוק כמו האגם. קפוא. כעת ברכבת, אני תוהה מדוע הוא חשש
להבליט את הסוד שלו, שהוא אינו נדיר כלל וכלל. סוד הבדידות
מעופף כנגע בין אדם לאדם, נגיף המשתולל כהוריקן באולם קולנוע.
כמובן שהוא היה מודע לתינוק בבטני ולעובדה שעמדתי מאחוריו
והבטתי בגבו וגם כאשר סובבתי אותו אליי הוא הביט בי לרגע, ליטף
את פניי בידיו הקרות אך מיד המשיך להביט קדימה, חותם את הדממה
בחוסר פשרות. הוא לא השפיל מבט אל הבטן, גם כאשר התחלתי לדבר
ברכות ובגעגועים. הוא עמד כמו בתמונה ההיא, "הנזיר והים" כלבד
בעולם ודבר לא חודר אליו ודרכו.

ברחובות עומד כעת ריח קל של ממתקים וריח של חגים וריח של גשם
המרטיב את הבוץ ברחובות. ריחות מוכרים. אורות מנומסים דולקים
לצדם של השבילים בכדי שלא אלך לאיבוד והמדשאות רכים ונוצצים,
ריחם מתוק. אני נזכרת במה שהוא אמר לי פעם: "רב האנשים בעולם
הלכו לאיבוד." אז הראה לי אישה שישבה וקראה עיתון ואז נערה
שמדדה נעליים אדומות בחנות לנעליים. לאחר מכן אדם מבוגר שישב
ועישן, ואישה שרכשה לעצמה אודם חדש ובמהירות תחבה אותו לכיסה
והביטה לצדדים לראות אם נתפסה. "כמוני וכמוך, " אמר לי, "הם
מחכים לפרפר הזה שיחלוף על פניהם וישנה את מסלול חייהם." ואז
הידק את אחיזת כף ידי בכף ידו והלכנו לפארק.
מכאן רואים המון פארקים, המון אנשים, המון סודות.
בטני גדלה מרגע לרגע ואיני מאמינה עד כמה אנשים זרים מרשים
לעצמם לאחל לי איחולים לבביים וללטף את בטני כאילו הייתה רדיד
משי בראוות חנות. ישנו חום משונה בין זרים. העובדה המזערית
הזו, שאיננו יודעים דבר אחד על השני, מעצימה את הסימפטיות
והרחמים שבחיפוש בחיק זרים. לעיתים אפגוש בפניו של אדם ברחוב
אשר לא ראיתיו מעודי ונחייך זה לזו. בחיוך יהיה חום ורכות
והבנה, הבנה אילמת וחסרת בסיס, והיא תשהה לשניה ותחלוף במספר
צעדים הלאה. בדיוק כשם שהכרתי אותו, מלבד העובדה שהוא נעצר
במקומו והמשיך להביט בי. אני נזכרת איך פניו הרצינו והוא רק
בחן את פניי ואת הסומק שהעלאה בי ללא אשמה. ואני, באומץ בלתי
צפוי, הבטתי בו בחזרה. לפתע איחל לי "חג שמח" והמשיך הלאה.
"חכה," לא רציתי להרפות, אך הוא המשיך ללכת. "איזו גסות רוח,"
חשבתי לעצמי.
לא עבר זמן רב ופגשתי אותו שוב באמצע השביל. "שוב את," אמר,
כאילו מאשים. "תכף תאמר שאני עוקבת אחרייך." "לא אומר זאת,
אומר דבר אחר..." "נו?". "בואי אחרי," פסק והוביל אותי דרך
שביל עקום לתוך שיחים סבוכים ופניו רציניות כל העת. ואני
מחויכת והשמש בשערותיי בין הענפים ואנו לבד בעולם. ואז הגענו
לקצה השביל המאולתר ונעמדנו. הבטתי מסביב, זה היה ככוך גדול
ופרטי המגודר על ידי עצים יפהפיים וגבוהים ושיחי תותים. הוא
הצמיד אותי לסלע והביט בי.
"מה רצית להגיד לי?" "כלום." "שיקרת?". הוא נראה נבוך: "בערך,
כלומר, חשבתי שרציתי, רציתי... יש לך שיער אדום. ומלא." "הוא
לא בדיוק אדום, ובכלל מה זה קשור?", "את פשוט היית דומה למישהי
שאני מכיר..."
הרגשתי לפתע אכזבה מרה בפי. דבר לא שינה לו מלבד העובדה
שהזכרתי לו אישה אחרת, בוודאי אהובה מהעבר, חשבתי אז. "אל תראי
כל כך עצובה, עכשיו את לא כל כך מזכירה לי אותה."
התחלתי להתרחק ממנו אך שוב הוא הצמיד אותי אל הסלע. "אל תלכי,
את מוצאת חן בעיני," אמר במבוכה. חלף רגע קט ואז חשתי צורך עז
לנשק אותו, וכך עשיתי, והוא בתמורה ליטף את שערותיי ונישק אותי
בחזרה.  

אני נזכרת. מר מוצנר תפס אותי ברחוב, בכזו בהלה. כן, הוא נראה
אחוז פאניקה קלה והוביל אותי במהירות לצד הרחוב. "שרה, אני
צריך לבקש ממך טובה..." הוא דיבר מהר, ולא הפסיק להביט לצדדים
ולראות אם מישהו מבחין בנו. הפחד שיתק אותי לרגע אך התעליתי על
עצמי: "מה הטובה?" "יש לך נעליים אדומות?" "נעליים אדומות?"
חזרתי אחריו בתדהמה קלה. "כן..." אמר, "זאת אומרת, נו, בואי
איתי!"
הוא לקח את זרועי בחזקה ולא העזתי להתנגד. מעלה בקומה שבע
זימרה הזמרת על כוכב מפורסם שנטש את חברתו בעולם מנוכר. תחילה,
כצפוי, נראה ביתו נורמלי לחלוטין ואף מחניק מעט. חליפה חומה
תלויה על וו, הכורסה חומה אף היא, שטיח יקר, מטבח קטנטן וחסר
חשיבות וטלוויזיה ישנה. ללא תמונות של קרובים, ללא פוסטרים,
ללא חיית מחמד. לפתע כבר לא חששתי ממנו. הוא נראה מפוחד יותר
מאשר מעורר פחד. הוא הביט בי בעינו המצולקת בביישנות מה ואמר
לי: "בואי, עוד לא הגענו." הוא החל ללכת ואני אחריו, אך לפתע
נעצר ואני פגעתי בגבו: "אך, שרה, הישבעי לי בכל היקר לך,
הישבעי לי!" "להישבע במה?" "שלא תספרי! הישבעי." "נשבעת,"
אמרתי מיד למרות שלא בהכרח התכוונתי לכך.
הוא הוביל אותי לחדר קטן ואפלולי. ברגע שהדליק את האור קפאתי
על עמדי, ורגע לאחר מכן נפלט מפי גיחוך. הוא נעלב. החדר היה
ססגוני ביותר, הוא היה... נשי ביותר. צעיפים עם פייטים ונוצצים
בשלל הצבעים היו מפוזרים פה ושם, על שידה הייתה מראה ענקית
ואינספור כלי איפור. על דלת הארון שמלה כחולה תלויה ופיאה
בהירה. "גרה אתך עוד מישהי מר מוצנר?" "ל...לא." ענה ופשט את
מעילו מעליו באיטיות, מותיר אותי הלומת תדהמה ופעורת פה. שם
היה, מר מוצנר בכבודו ובעצמו, במלוא כרסו וגדולתו, לא אחרת
מאשר לבוש בשמלה אדומה והדוקה לגופו, גרביונים כהים וזוג שדיים
קטנטנות ומזויפות. "את נשבעת..."  "כן בוודאי אבל..." "שרה.
היום אני נפגש אתו, אני צריך נעליים אדומות, את חייבת לעזור
לי." לפתע נפל על ברכיו והחל לבכות בכי מעורר רחמים: "אני אוהב
אותו, אין לך מושג עד כמה. אני מאותם אנשים פתטים שאוהבים ללא
שיאהבו אותם בחזרה. אני כלוא בתוך הכלא הזה של הסוד הנורא."
"הוא לא נורא כל כך," אמרתי בעודי יורדת על ברכי, "האנושות
מבינה דברים... כאלה. היא תבין אם תתוודה."
"היא הייתה מבינה אם הייתי גבר יפה...נשי יותר. תראי אותי
שרה!"
"קצת אמונה באנשים מר מוצנר, לא תזיק."
לאחר דקה של שקט הוא ניגב את עיניו והרים אלי מבט. הוא שאף
בנחיריו ואמר לי בשקט: " הגלים כאנשים שרה, גם הם בלתי צפויים.
זורמים יחדיו בזרם אדיר שנקבע על ידי גורם חיצוני וגדול מהם.
לפעמים, שרה, מוצא עצמו גל אחד בודד מחוץ לנהירה זו, בודד
ונמלט אל החוף באפיסת כוחות, והוא יחיד במינו. תהי הגל הזה.
מצאי את כוחך להיפלט אל חוף מבטחים."
"ובכן, תודה מר מוצנר. כן." "כן?" "כן, יש לי אי שם נעליים
אדומות להביא לך, בחיי שהן נשכחו ממני. אביא לך אותן מיד."

"יש לי ישיבה בעוד חצי שעה."
"למה אתה מתכוון ישיבה?"
הוא נישק את לחיי הקרה וקם מעליי, עירום כיום היוולדו. "ישיבת
נגנים. אנחנו מכינים קטע חדש, משהו לנגן בלונדון." אמרתי לו:
"אולי אבוא אתך?"
הוא גיחך: "ומה תעשי עם שבעה נגנים רתחנים, עצבניים
ומשעממים?". "מה אני אעשה? אצחק עד השמים!"
"זה רק יפריע," אמר וגרם לי לצחוק עוד יותר. "אולי אני פשוט רק
אביט בך." "זה פשוט רק ישעמם אותך."
"אתה לא יכול לדעת. למה אתה לא אוהב כשאני מביטה בך?" "עכשיו,
למה את מתכוונת?"
"אל תלך ממני. אתה יודע למה, אתה תמיד מפנה מבט. מה יהיה
כשיהיה לנו ילד, נהיה כמו זרים? זרים מאוהבים..."
"ילד? למה את רומזת?" אמר ופסק ממלאכת לבישת הבגדים. הבטתי בו
כאילו נפלט מפי סוד כמוס, ואולי כך היה.
"כן... אתה אוהב אותי?"
"מה זה קשור עכשיו? ככל הנשים גם את חסרת ביטחון." "ככל הגברים
גם אתה חסר...חסר...אתם פשוט לא מסוגלים להרעיף מחמאות. אתם
קמצנים בתחום." "מה דעתך על- אומרים כשאנחנו באמת מתכוונים
לזה?" "אתה מתכוון להגיד שאתה לא אוהב אותי?" "איך הגעת לזה?
ולמה הזכרת ילד? את בהריון?"
"מר מוצנר נהדר לא?" אמרתי לו. הנושא אשר הכעיס אותו תמיד היה
מר מוצנר. אהובי פשוט לא יכל לסבול את הצורה שבה הביט בי מוצנר
ואני נפנפתי בו בכל פעם שרבנו, רק בכדי להשתיקו. כעת העלבון
בעיניו גרם לי לסבל יותר מאשר לסיפוק והשפלתי את מבטי. הוא בלע
את רוקו ונעל את נעליו בשקט. לאחר מכן לקח את מעילו ויצא החוצה
ואני נשארתי במיטה. ידעתי שלמעשה שוב שיקר לי ושהוא לא מוכן
להודות בעובדה שהוא בדרכו לאגם. "לעזאזל הוא והאגם הקפוא שלו,"
צעקתי אל האוויר.

ישנם סוגים שונים של סבל. יש סבל שאנשים גורמים לך בכוונת
תחילה, או לא, ויש סבול חמור מזה- הסבל שאתה גורם לעצמך. הוא
העינוי הגרוע ביותר ואליו אנו מתמכרים. את אהובי אני אוהבת
יותר מאשר הוא אוהב אותי וזה העונש אשר הטלתי על עצמי, כרבים
אחרים. ביודעי את העניין, גבר אצלי יתרון ההכרה ולא ההכחשה.
הרגשתי כאילו דבריו של אהובי דיברו אלי יותר מאי פעם: "רב
האנשים בעולם הלכו לאיבוד, ואם טרם נאבדו סביר שקרוב הוא היום
שיאבדו."
"זה פשוט," אמרתי לו פעם, "כשהולכים לאיבוד עוצרים, מסתובבים
וחוזרים על העקבות. כך מוצאים את הדרך חזרה." הוא הביט בי במבט
עצוב ואמר: "יום אחד תביני."
איני מבינה שום דבר, מלבד העובדה שהרכבת הזו נוסעת בכיוון
ההפוך.

אני רצה, הוא יהיה שם. הוא יהיה...הוא לא שם. היכן הוא? האם גם
הוא עלה על הרכבת? אם אמשיך לרוץ בקצב הזה האביב ישיג אותי
לפניו. הנה מסביב אינספור עלים כבר מלבלבים כשולחים לשון
התגרות. והיכן הוא? האם נמס עם האגם דרומה? תמיד דימיתי את
אהובי כברבור בודד אשר מעופף בשיא יופיו עם האגם הלאה, כמו
בסיפור על הברווזון המכוער. "זה סיפור רדוד עם מסר מעוות," נהג
לומר לי אך אני ליטפתיו ולא פסקתי מדמיונותיי. כעת,גם האגם
נראה בודד וגם שדרת התפוזים וגם כיכר היונים. מי יידע לאין
הלך?
מר מוצנר! הוא בוודאי יודע. הוא מכיר כל ידיעה חדשה בעיר. אני
רצה אל מר מוצנר. בין סיבוכי הרחוב המוכר, מעלה במדרגות אל
קומה שבע ואל דלת מספר 54. אני פותחת את הדלת ונופלת על הרצפה
מתדהמה.
מר מוצנר, דוכב דומם, מדמם, חסר חיים. אני נושמת בכבדות ללא
מילים, ללא בכי.

"מ..מר מוצנר? איך...כיצד...מי עשה לך את זה...? הו לא!"
בצעדים מהוססים צעדתי לעברו והתיישבתי סמוך לראשו הקירח. "לא
כך תיארה לי אימא את המוות. היא תיארה מלכות בלבן וצעידה רוגעת
על מדרגות זהב. כעת אני בטוחה שאיני רוצה למות. למי שייכת הנפש
השחורה אשר עשתה לך את זה?"
"לי," ענה קול מוכר מאחוריי. ניגבתי את דמעותיי והסתובבתי חרש.
נשימתי נקטעה בראות אהובי עומד למרגלות המדרגות וסכין מוכתמת
בידו ופניו חתומים. "א...אתה?"
התרוממתי והבטתי בו. לאט גאה בי הכעס וחשתי צורך עז להכותו,
לכן התקדמתי אליו בצעדים מהירים. לפתע נתקלתי בדבר מה והתחלתי
להתגלגל במדרגות, נחבטת ונשרטת עד אשר איבדתי את ההכרה.

"אילולא הנעליים האדומות, לא היית מתגלגלת במדרגות ומאבדת את
התינוק."
שמעתי במעומעם. עצמתי שוב את עיני מכיוון שלא הבחנתי בדבר מוכר
בערפול השורר בחדר החשוך. באוויר עמד ריח בית החולים הישן.
נשמתי לאט, חשה כי מונח על חזי סלע וכי לעולם לא אחייך שוב.

כשאמרתי לו שבכדי לחזור אל הדרך שממנה הלכנו לאיבוד צריך
להסתובב ולחזור על העקבות טעיתי בכל רמה אפשרית. הפתרון
האמיתי, אני מבינה כעת, הוא לעצור, לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך
הלאה. מי יודע איזו דרך תמצא בהמשך ומי יודע אם היא לא הדרך
המתאימה? מי יודע אם זו לא הדרך האמיתית בשבילך?

הבית הישן היה מאובק, אך הריח כבית. כיוונתי את כיסא הגלגלים
אל מכשיר הרדיו הישן והפעלתי אותו. לאחר מכן כיוונתי את עצמי
אל ספת הפרחים הישנה ובמאמץ לא קטן העברתי את עצמי לכדי שכיבה
עליה. הקריין העביר את החדשות בקול מונוטוני. מלבד הקריין,
הבית היה דומם. שקט. מלבדי ומלבד הקריין לא היה אדם בעולם, כך
נדמה.
לא נותר אלא לשקוע בחלומות לאחר שעה קלה. חלמתי שאני יושבת מול
האגם והאביב מגיע. לפתע האגם נמס והשמש האירה מעל. "עכשיו
נזכרת להמס אהובי האגם?" צחקתי אליו בעודי שומעת קול צחוק
תינוק מהמרחק. אט אט הפך האגם לים ורגליי דרכו על החול בחוף.
גליי הים השתוללו במשחק קיץ משעשע משלהם. ואני צעדתי אל המים
ותפסתי גל אחד, או הוא תפס אותי, והוא נשא אותי למרחקים עד אשר
הגיע לחוף אחר. ואני בוכה משמחה, הגעתי אל חוף מבטחים.
התעוררתי.