עידן ישב על אדן החלון במשך שעות עם עיפרון ביד. אומנם היה לו
עיפרון מוכן לכתיבה, אבל רעיון לא היה לו, והוא שקע בעצב עמוק
מאוד, שלא עזר לו להתרכז בנושא. זה לא היה אמור להיות כזה קשה,
סך-הכל, למלא עמוד פוליו שלם בסיפור או כתבה לעיתון הכיתתי.
הבעיה הייתה שנשאר לו רק יום אחד לכתוב את זה, וזה צריך להיות
מעניין ככה שכל ילדי הכיתה יהנו מהכתבה, ויבחרו בו לעורך החדש
של העיתון. הייתה לו בכיתה עוד ילדה אחת שרצתה להיות העורכת
החדשה של העיתון, והיא הייתה ילדה יחסית מקובלת, והוא בתור ילד
יחסית חדש בכיתה הרגיש את הלחץ הזה שיושב על כתפיו, בלכתוב
כתבה יותר טובה ממנה, בשביל שהוא יהיה מעין גיבור חדש שיציל את
הכיתה מידיה של הילדה הכוחנית הזאת, שלא הסכימה לוותר לעידן על
התפקיד, ורק בגלל זה עכשיו הוא צריך להכין את הכתבה-סיפור הזה,
בכזה לחץ וחוסר זמן, כי אם לעידן היה יותר זמן ולא הייתה לו
תחרות הוא היה משוכנע בזה, שהוא היה יכול לכתוב את הכתבה הכי
טובה שקיימת. בסופו של דבר עידן כתב סיפור לא-משהו-ארוך מדי
אבל עם סוף טוב, עם גיבור שמציל את העולם וזוכה בבחורה. זה היה
סיפור מרגש, שלמרות שהנושא כבר נדוש ומוצה מלא פעמים לפני כן,
הוא עשה את הנושא הזה מעניין מחדש וכתב אותו הצורה הכי מעניינת
מקורית ולא נדושה שקיימת, אבל למרות שהכיתה נהנתה עד מאוד
מהסיפור שלו הם בחרו בכתבה שהילדה השניה כתבה על התוכנית
האהובה עליהם, היא השתמשה בשפה מאוד גבוהה וכתבה על הסדרה
עובדות מאוד מעניינות אף אחד לא היה מאמין שהיא כתבה את זה אם
היא לא הייתה אומרת שהיא כתבה את זה כי זו לא הייתה רמה של
תלמידת בית ספר.
עידן חזר מאוכזב הביתה. בסוף היום וויתר על הרעיון שהוא אי פעם
יכתוב בעיתון הכיתתי תחת העורכת החדשה, שממש לא מצאה חן בעיניו
למרות שגם הוא אהב את הכתבה שלה. הוא קרע את הסיפור שלו וישב
למחשב, לנסות למצוא משהו מעניין באינטרנט. הוא נכנס לאתר לא
מוכר על הסדרה האהובה עליו ונתקל בכתבה שנראתה לו מאוד מוכרת.
יום למחרת בכיתה עידן היה מאוד מאושר אחרי שנכנס לכהן בתפקידו
החדש בתור עורך העיתון הכיתתי.