'מה את מוצאת בי?' שאלתי אותה. היא לא התעוררה. היא חצי
הסתובבה ומששוכנעה שלא שמעה קולות מתוך שינה, סבה חזרה לישון,
משמיעה את הנחירות הקלות האלה שלה.
חזרתי לבהות בתקרה, בצלליות שהחלון מקרין מהרחוב הקר.
קמתי, שמתי עליי את החלוק ויצאתי מהחדר המלחיץ הזה. בשעה כזאת
הטלויזיה היא החברה היחידה שלך. נדתי בראשי לברכת שלום
ודמיינתי את הטלויזיה נדה חזרה. אך אבוי: השלט לא הדליק אותה.
רטנתי קללות כלפי השלט ושמעתי אותו מתלונן על כך שהסיבה היחידה
שאני משתמש בו היא כדי להגיע לטלויזיה. הסכמתי איתו ללא נקיפות
מצפון כלשהן והמשכתי ללחוץ בתקווה על הלחצן האדום - אך הלחצן
איכזב אותי, מסרב לשתף פעולה כמחוות סולידריות כלפי חברו השלט
המתוסכל.
משהתנערתי מהטלנובלה ההזויה הזאת ידעתי שהפתרון לכל הבעיות של
חורחה השלט וארמנדו הלחצן האדום יהיה לצאת בשעה הזאת של הלילה
ולחפש בעיר המנמנמת הזאת מקום לקנות בו זוג סוללות.
ויתרתי על הרעיון ללבוש משהו נורמלי ויצאתי בבוקסר מפוספס
וגופיית זקנים ועליהם החלוק החום שלי. גם ככה רוב הזמן אהיה
באוטו.
עברתי ליד כל קיוסק אפשרי בעיר, אך כולם היו סגורים. ככה זה
כשאתה וחברה שלך מתפשרים על דירה בעיר פרוורים עם שכ"ד זול על
פני דירה יקרה פי שניים בעיר הסמוכה - תל אביב.
ידעתי שמרגע שנעבור למקום כזה נהפוך למן זוג נשוי ומשועמם. כל
יום חוזרים מהעבודה עייפים ורק רוצים לשבת יחד על הספה עד
שנירדם. אני אוהב אותה וזה המעט שהייתי מוכן להתפשר עליו
עבורה, העיקר שתהיה מאושרת כי עד שאתה תופס מישהי כמו חברה שלי
- אתה רק רוצה לשמור אותה מרוצה. אולי זה יתברר כטעות אבל למי
יש כוח להתחיל לשאול את עצמו שאלות כבדות.
ירדתי לאיילון ועליתי בעלייה הרומנטית לה-גוארדייה ואיכשהו
הגעתי לפרישמן. שכחתי בכלל למה הגעתי לשם, פשוט הייתי מרותק
להתבוננות בטיפוסים שהסתובבו ברחובות, פליטות אנושיות שהתנהלו
באיטיות כאילו בלא מטרה.
אחרי חצי פרישמן קלטתי נערה יפה הולכת לה על המדרכה מחבקת את
עצמה. שני פאנקיסטים קופצים לכביש. סטייה. קיר מצהיב. חדר. היו
עוד כמה בום-ים בדרך אבל אני לא זוכר כמה. יצאתי מהאוטו, הקפתי
אותו ושמתי לב שהוינקר הימני פועל. וואי, אני בחור יותר אחראי
משחשבתי, מאותת גם לפני תאונה. 'מר וינקר, אתה בסדר?' שאלתי
אותו ולטפתי לראשו הפחוס. 'פסססט' החריש הוינקר 'עזוב אותי,
קלוט מה הולך פה'. הרמתי את הראש וכאילו בפייד-אין התחלתי
לשמוע את זמזום אורות הניאון שבחדר. קלטתי שלושה גברים יושבים
על ספסל עם גבם לקיר ממנו פרצתי. הם החזיקו את פיהם ועיניהם
פעורות. 'שוקיסטים' חשבתי לעצמי. מצדו השני של הרכב הבחנתי
בדלת פתוחה ובה עומדים גבר בחלוק לבן עם מקדחה מוזרה ביד
ובחורה עם פה נפוח ודמעות יבשות שנתקעו במורד הלחי. 'שלום, '
פתחתי 'אז מה, לילה נעים בחוץ, לא?'. אף אחד לא זז. הבחורה
השתעלה ספוגית קטנה שנפלה על הרצפה. שמתי לב שהספוגית ספוגה
אדום. 'אה, קלטתי. זו מרפאת שיניים. אבל מה אתם עושים פתוחים
בשעה כזאת?'. הרופא בחלוק הצביע על הקיר בו התנגש ונעצר האוטו.
תעודת פרס הצטיינות למרפאת שיניים חירום התנוססה במעוקם על
הקיר. השנה על התעודה הייתה 1997. זה היה לפני שנתיים. 'אני
מניח שב-98' לא הצטיינתם מי יודע מה'. קלטתי את הרופא מתקרב
אליי בפסיעות קצרות עם המקדחה בידו מונפת כמו רובה ביד
חמאסניק. 'דוקטור, אני לא צריך טיפול' חייכתי באיוולות. 'אתה
תצטרך אחרי שאני אטפל בך' אמר עם עוית קטנה בעין, עוית שלא
ניתן לזהות כאחרת מאשר של אחוז טירוף. הסתכלתי בחטף אל הקיר
ההרוס אל הרחוב, הבחנתי בשני הפאנקיסטים עומדים על הכביש
ומסתכלים על האוטו באושר מעורב בשיכרות. צעקתי להם 'היי!
פאנקיסטים! יש פה פאשיסט בן זונה! הוא רוצה להרוג אותי כי
חניתי לו בחדר!'. הם לא הגיבו במשך שלוש שניות. חזרתי לצד השני
של האוטו, הדוקטור מתקדם בנחישות, בקצב איטי וקבוע, קצב מפחיד.
הפאנקיסטים החלו מתקרבים אל החור שבקיר. הדוקטור עמד מעל
הוינקר הימני. 'אל תיגע בוינקר!' התרעתי בפניו. בזוית העין
קלטתי את זוג האנרכיסטים מגביר את הקצב, הרופא הנחית באחת את
המקדחה על הוינקר. הוינקר מת. שלושת הגברים שעל הספסל התרחקו
באיטיות אל דלת הכניסה למרפאה, בפאניקה שלא ידעתי עד אז נכנסתי
אל האוטו וניסיתי להתניע. אמנם זה מודל ישן אבל לוולוו יש שם
עולמי בבטיחות ובפח חזק, ניסיתי את מזלי. שתי התנעות, האוטו לא
מניע. עוד שתי התנעות, אני שומע דפיקה חזקה על פח המנוע -
הרמתי את ראשי ולפניי עמד הרופא על המכסה בעמדת הסתערות, עוד
שתי התנעות מהירות, המנוע לא ממצמץ! הרופא הרים את הרגל בכוונה
להנחית אותה על השמשה ואז על פניי כשלפתע שמעתי דפיקות חזקות
על הבגאז', על הגג ומשום מקום הפאנקיסטים זינקו על הרופא.
שלושתם נפלו מימין לרכב, קרוב לאשה עם הפה המפוצץ. יצאתי את
הרכב אל הצד השני שלו וראיתי את הפאנקיסטים הולמים בגוף הרופא,
נוקמים על שום דבר, הרופא לא נשאר חייב ודקר אחד מהם עם המקדח
ברקתו. ההוא נפל שדוד על הרצפה, מפרכס. האשה נכנסה חזרה לחדר
הטיפול וסגרה את הדלת אחריה תוך שמשקפיה נתקלות במפתן הדלת
ונופלות ארצה בצד שלנו ועדשה אחת מתנפצת. הפאנקיסט השני טיפס
על הרופא, תפס את ראשו בשיערותיו והחל הולם אותו על הרצפה.
עמדתי מעליהם כמו איזה שוקיסט. ידעתי שאני חייב להסתלק. רצתי
אל מושב הנהג וניסיתי שוב להתניע תוך שאני שומע את דפיקות ראש
הרופא על הרצפה, דפיקות שהופכות עמומות יותר ויותר, הפאנקיסט
צרח דברים בשפה שלא הבנתי, אך כל זה נעלם מאוזניי לצליל המנוע
- אות חיים. סבתי עם חצי גוף לאחור לראות לאן הרוורס העצבני
שדפקתי יביא אותי. סובבתי כמו נהג ראלי את ההגה והצבתי את הרכב
על הכביש בכיוון המקורי בו היה לפני ה...תקרית. הבחנתי בשלושת
הגברים מחדר הממתינים רצים במעלה הכביש. 'מצאו להם זמן לתחרות
ריצה' גיחכתי כאשר נחתה עליי הברקה! סובבתי את ההגה חזרה אל
חדר הממתינים והצמדתי את דוושת הגז לרצפה. הפעם הספקתי לבלום
לפני שפגעתי בקיר עם התעודה המכובדת. פתחתי את הדלת והקפתי את
האוטו ומצאתי רק את גופת הרופא אך לא ראיתי את הפאנקיסט
המטורף. גם לא ראיתי את חבר שלו. גירדתי בראשי לזרז את החוש
הבלשי אך מוחי לא העלה דבר. שמעתי גניחות מתחת לרכב. אופס. 'מה
עשית שם?' שאלתי את הפאנקיסט לכשהתכופפתי. 'סחבתי את אנדריי,
ואז אתה חונה עליי, אתה, אתה משוגע, אני יהרוג אותך!'. רציתי
לעזור לו אז הלכתי לפינת החדר והבאתי לו כוס מים ממכשיר מי-עדן
משרדי שהיה במקום. 'שתה, תרגיש יותר טוב'. הוא המשיך לגנוח תוך
השחלת קללות בשפה המוזרה הזאת שלא הבנתי. אולי הייתי מבין אם
לא היה נוזל לו כל כך הרבה דם מהפה. סבתי את הרופא. פניו צפו
על פני רכיכה אדומה שפעם הייתה ראש של בן אדם. הורדתי ממנו את
חלוק הרופאים נוטף הדם ושמתי עליי. נכנסתי לחדר הטיפול. שמעתי
יבבות אך לא הבנתי מהיכן בחדר הן בקעו. קרבתי לפינה הקיצונית
ומצאתי את האשה מייבבת לה בניחותא על הרצפה. 'הנה, חזרתי, הכול
בסדר, קבעתי להם תור ליום אחר, תהיי בשקט'. משום מה זה הרגיע
אותה. ליויתי אותה לכסא המטופלים. הבחנתי שהכסא מכוסה עור
אמיתי. ליטפתי את הכסא, עור מאיכות טובה, ככל הנראה איטלקי,
בטח עלה לו הון. הבחורה חזרה לייבב, זה דרש ממני לנקוט בפעולה
מונעת. מילאתי לה את הפה בספוגיות. היא אפילו לא ניסתה להתנגד,
ודאי הרופא הזה נהג כך בכל הלקוחות הארעיים שלו. איזו אכזריות!
דחפתי גם כמה ספוגיות לכיס החלוק, זה יכול להיות שימושי בבית
ואם זה ספוגית בטעמים אז בכלל. חיפשתי על המדף המוכסף שמעל
הכסא מקדחה אלחוטית - מקדחה מופעלת סוללות. זין! אין כאן ולו
מקדחה ניידת אחת! ההברקה שלי עמדה לקרוס אך אחת חדשה הגיעה:
תשאל את המטופלת. הוצאתי לה את הספוגיות מהפה עם פינצטה ענקית
ושאלתי אותה: 'לפני שנמשיך, יש לך אולי זוג סוללות ספייר?'
היא אמרה שיש לה בתיק. לקח לה שעה לגמגם את זה. הרמתי את התיק
שלה מהרצפה ומצאתי בו זוג סוללות חדשות דנדשות באריזה של
רביעיה. 'תודה!' נפרדתי ממנה בעליצות וחזרתי בריצה אל האוטו.
'אני עושה רוורס!' הזהרתי בקול רם את הבחור שמתחת. חזרתי לכביש
ונמלטתי משם תוך שאני מכניס את הקרידנס לרדיו-דיסק להשתיק את
קול הסירנות הרחוק שהתגבר. חניתי ליד הבית, זרקתי את החלוק
לשיחים של השכנים. אני לא מניאק שמלכלך, זה הילדים שלהם
המניאקים,  הם אלה שזורקים את עטיפות החטיפים שלהם על השיחים
שלי ולפעמים ביום חם השוקולד שנותר באריזה נמס ומטפטף על
השיחים שלי. לא מספיק שאני שונא לגזום את השיחים אני גם צריך
לנקות אותם. יש ימים שאני לא חושב נכון ומנקה את השיחים לפני
שאני גוזם אותם ואז בכלל אני מתעצבן.
נכנסתי הביתה בשקט והתיישבתי על הספה בסלון מול הטלויזיה.
'חורחה, הבאתי לך תרופה'. הוצאתי את הסוללות מחורחה ושלפתי את
זוג הסוללות מכיס החלוק. מספר ספוגיות תפסו עליי טרמפ והתגלגלו
לרצפה. ניסיתי להכניס את הסוללות בלא הצלחה - הסוללות האלה היו
גדולות מדי. לעזעזאל עם האשה נפוחת הפה הזאת, היא לא יכולה
לעשות דבר אחד כמו שצריך?! נותרתי יושב חסר אונים מול הטלויזיה
הדוממת. זה עצוב כשהטלויזיה שלך יושבת דוממת. זה כמו גופה בלי
נשמה. לקחתי לידיי את הכרית הסגולה האהובה עליי. לטפתי לה
בחוסר נחת, מנסה להעלות פעילות אחרת עכשיו שאי אפשר לראות
טלויזיה.  הכרית שעל ברכיי רטנה. שאלתי אותה אם הכול בסדר והיא
אמרה 'אתה מתייחס אליי כמו אל אשה!'. היא הזכירה לי את החברה
לשעבר שלי, הילה, מדירתה גנבתי את הכרית הזאת באיזה לילה שטוף
רוח נקמה. הילה נפרדה ממני בטענה שאני מתייחס אליה כמו אל חפץ,
אז פלא שהכרית שלה אומרת כזה דבר? חשתי מותש. לפחות את זה
השגתי ועכשיו אוכל להירדם בקלות. חזרתי למיטה ושכבתי לצד עינב.
היא התעוררה לרגע ואמרה 'מתוק, הנחירות שלי העירו אותך?' השבתי
לה בקול אוהב לשלילה. היא נאנחה והניחה את ראשה חזרה על הכרית
ובקול חלש הוסיפה 'אני לא מבינה מה אתה מוצא בי'.