הינה שוב חזרתי הביתה
זורק ת'תיק ויושב על המחשב
ולאט לאט יורדת לי המסכה, בפשטות נוזלת מפניי
ואז שוב מתחילה אותה הרגשה
אותה בושה שמסתתרת לי בפנים.
אותו דיכאון שלא רואים כל השאר
אותו דיכאון שמסתתר לי בפנים
שאוכל לי את ליבי, שממוסס לי את הכיף.
אני נאכל לי מבפנים
אבל העיקר לעזור לאחרים, העיקר להיות איתם
במצבים קשים וכשהם מיואשים.
אבל מי פה בשבילי? מי פה כשאני זקוק לעזרתו?
האם אני בכיין או אולי אגואיסט וחרמן ?
איך זה שאני עוזר לאחרים, ומשמח אותם כשבתוכי כולי אפרורי
ועוד מעט יתמוטט, יפול ולא יקום עוד
אותו מצב שכבר מכלום לא היה אכפת
שכל השאר זה כבר נראה מיותר, שזה ממש נורא.
כל כך הרבה חברים, ולכולם כל כך הרבה פנים
ולכולם יש סכינים, כולם רק רוצים את הדברים
מחפשים את האינטרסים, וטוענים שזה טוב לאומה. |
