היתה מנשקת אצבעות,
לדעת מה בערך מרגיש,
להתכונן מוקדם לבאות,
להבין, כאילו אשת איש.

על סיגריה נכתבים השירים,
שקט, מאפרת את המילים,
מבלי לדעת, מבלי לזכור,
מי היה אתמול, באיזה חור.

לאט, למעלה במדרגות,
ואין סוף לה לאגדות,
עוד חדר ריק, עוד חדר שומם,
לאט, זה קרוב, הנה מתחמם.

והנה, אנגלית, אותיות גדולות,
קל לבטא, קשה אותה לגלות,
מתנוסס אחד משמות הנסיכה,
מצטערים, לא בבית, עכשיו הלכה.

בחדר די גדול, יש לה חלום,
בגדים ונעלים זרוקים בכל מקום,
משהו חשוף, שיוכלו לראות,
שלא יאבדו לה בין הקומות.

ולא הרבה הכירו אותה בשמה,
היא הרי לא הייתה סגורה על עצמה,
ואני הייתי, טעמתי,
אולי גם טעיתי, חלמתי.

זה אותה לא ממש מרשים,
אפילו אם אתה עדיין האחד,
זxxx או מאהבת באביב חמים,
תלך ותבגוד, זה כואב לי, לבד.

והיו שואלים, מדי פעם מזכירים,
הייתי מספר בכאב, בלי הסברים,
ממש בלי הרבה תשובות,
כי לא ידעתי עוד אהבות.

ככה זה היה, ונגמר,
מבלי סוף, סיפור מר,
מבלי לנגן עוד פזמון,
הייתה מעט, הרגשתי המון,
מבלי לנגן עוד פזמון,
ליום הרגשתי נסיך בארמון,
מבלי לנגן עוד פזמון,
התאהבתי, התרגשתי, אהבתי,
מבלי לנגן עוד פזמון.