סיפור זה הוא שירי האחרון. כאשר אסיים אותו, אמות. הרעל, הרעב
והצמא יכריעו אותי. וכך יסתיימו שירינו לעולם, שכן אני הוא
האחרון לבני- גזעי. לכן, הטו את  אוזניכם, אם תוכלו, והקשיבו
למנגינה נוגה זו, לשיר אחרון זה, שכמוהו לא תשמעו עוד לעולם.

מבראשית אומה של אומנים היינו. גזע של מוסיקאים. כל חיינו, כל
תרבותנו הייתה מבוססת על שירינו ומנגינותינו. זה היה יעודנו
היחיד. קיום נזירי זה היה. חיינו מהיד אל הפה, בסגפנות, כדי
שדאגות הפרנסה לא יעיבו על שירתנו. לא פעם הוקענו כאומה
נהנתנית, לא- יצרנית, אומה של טפילים עצלנים אשר חיים חיי בטלה
ובאים להתחנן לאוכל ומחסה כאשר מגיעים זמנים קשים. הם מעולם לא
הבינו שחיינו כך מתוך בחירה. את נוחיותנו ואת כבודנו הקרבנו על
מזבח האידיאל. כל שאיפתינו היתה ליצור את השירה הטהורה,
המזוקקת, שהייתה מטרת חיינו. למענה הינו מוכנים לסבול קור
ורעב, חום וצמא. אחרי הכל, מהן תלאותיו של היחיד, אם לא שורה
בשיר שעוד לא נכתב?

אל תטעו לחשוב שקיום עלוב היה קיומנו! בימי קדם נערצה שירתנו,
אורחים היינו בחצרותיהם של רוזנים ומלכים! במיוחד במזרח הייתה
אהובה שירתנו, על פשוטי העם ועל שועייו. עד לאולמותיו של קיסר
סין הגענו. למרות שתקופה יפה זו חלפה לבלי-שוב, עדיין יש לה
זכר. חפש בין אותם פסלוני הירקן הקטנים, אשר היו חביבים כל-כך
על אנשי סין הקיסרית, ושם תמצאו אותנו, מפוסלים באבן ירוקה,
לצידם של חכמי הטאו ובודהה הצוחק.

אולם תקופה יפה זו אכן חלפה לבלי- שוב. מלכתחילה אילץ אתנו
סגנון חיינו להיות עם של נוודים, לחיות בטבע, ממנו נטלנו מזון,
מחסה והשראה. תהליכי התיעוש והדיור היו מכות אנושות בשבילנו.
מעולם לא יכלנו להסתגל לחיים בשטח עירוני. נסוגנו אל היערות
ואל שטחי-הבר. ומשאילו נהיו מופרדים, נהינו מופרדים גם אנחנו,
ומשאילו נהיו נדירים, נהינו נדירים גם אנחנו. ומשאילו החלו
להיות מלוכלכים בפיח, מכוסים באשפה וספוגים ברעלים- ידענו
שהונחתה עלינו מכת המוות.

ממושך וכואב היה תהליך היכחדותנו. כמו שיר עצוב, שסופו המר
ידוע מראש אך יש לשיר את כולו, תו אחר תו. כל ערבה שהייתה
לשממה, כל חורש שנשרף, כל נחל שהיה לכביש- נהיה עוד פרק בסיפור
מותנו.
לבסוף, משלא נותר לנו מפלט אחר, נסוגנו אל הפארקים הציבוריים
והמידשאות העירוניות. קיום עלוב זה היה, הודאה בתבוסה. לפחות
שמרנו על כבודנו ולא הדרדרנו לחיטוט באשפה ולחיים משאריות.
הגאווה והיעוד, אשר רוממונו בימי קדם, היו גם הסיבה לסופנו.
כמו בטרגדיה יוונית, נידונו להיענש על גאוות- שווא. מעולם לא
הוכנענו על ידי שום אויב, מלבד הגורל. מאבקנו היה עיקש, אולם
משאפילו הדשאים המועטים שבהם חיינו הפכו לרעילים, כבר לא יכלנו
להיאבק.

הקשיבו עכשיו. הקשיבו, בפעם האחרונה, לשירה, למוסיקה, שלה
הקדשנו את חיינו,
       הקשיבו
          לשיר האחרון.

צרר צרר צרר
           צרר צרר צרר צרר
צרר       צרר
    צצררררר צרר
צרר צררר צרר צררר
       
.צרר צרר צרר
צרר
צררררר! צצצרררררררררר!!!

וכך אני נפרד מכם
      לעולם.
אני
הצרצר האחרון.