ובכן, אני מת. אף אחד לא יודע שאני מת, אבל אני יודע. עולם
כמנהגו נוהג, בעוד אני מת. ההלוויה נערכה בבית קברות קטן
וסודי, ללא מוקירים ומכרים. רק השמש, שנשא עליי תפילת ''מושיע
ומגן'', נכח בהלוויה לצד הכורים ועובדי בית הקברות. ארון
הקבורה צר המידות עשוי עץ האורן, שהכיל את גופתי המקומטת
והמעלת אדי-רקבון, הורד אגב מזמורי תפילה אל רגבי האדמה הקרה
והטחובה. מכיוון ואני תקוע עמוק עמוק במקום הזה, ללא כל אפשרות
לצאת, ואבריי הפנימיים וודאי כבר נפלו קורבן לרעב התולעים, אני
אספר לכם מאיפה הכל התחיל לפני שלא יישאר ממני ולו שריד אחד
קטן.
הוא הדליק סיגריה והישיר את מבטו אליי. הקצה הבוער של הסיגריה
סנוור את עיני וסימא את מבטי. אימה נטפה מבין משקפי המצבט שלו
והעכירה עוד יותר את נפשי, שבלאו הכי לא הצטיינה מעולם בשקט
נפשי יתר על המידה. מעולם לא ראיתי מקודם שופט שמעשן באולמו.
איזו צביעות חשבתי לעצמי. כל פליטת פה נמהרת מתקבלת אצלם
כביזוי בית המשפט, בעוד הדלקת סיגריה? זה מותר. האווירה הכללית
בבית המשפט הייתה עוינת כנגדי אף יותר משתוכלו להעלות
בדמיונכם. הקטיגור היה הנוראי מכולם. אדם ארוך, יבש, שרגליו
ארוכות וצנומות, אצבעות ידיו חיוורות ודקות, פניו מגולחים,
שערו הקצר למדי מסורק בצניעות, ושפתיו הבשרניות מתעוות מזמן
לזמן, ספק בלגלוג, ספק בחיוך. הרגשתי מנוצח. הסניגור שלי, איש
טוב לב ומאמין, דחק בי לקום למשמע גזר הדין. הייתי חצי מעולף
משך כל הדיון מרוב הפחד שפשה בכל ישותי הרצוצה, עד כי נאלץ
להכות בירכי תכופות על מנת שאקום ואכבד את השופט. לא רציתי
לכבד אותו. ידעתי כי התוצאות מוטות כנגדי ונקבעו מראש הרבה
לפני שנתנה לי הזכות לשאת את נאום הסיום, ולנסות בעזרתו להטות
את כף המאזניים של המושבעים לטובתי. בסופו של דבר קמתי אגב
הפצרתו של סניגורי שאלמלא אעשה כן יאבד לי כל סיכוי, ויתכן
וגזר הדין יהיה אף נוקשה וחמור יותר. כן, דיברנו במונחים של
המתקת גזר הדין. לשניה לא קיננה בלבנו המחשבה שקיים הסיכוי כי
אצא זכאי ממשפט הראווה הזה שהזכיר את משפטי מוסקבה ומשפט
הרופאים של סטאלין. השלשלאות בהן היו כבולות רגליי לא הטיבו
עמי. התרוממתי בקושי רב ומיד נשמעה דפיקתו העזה של פטיש אב בית
הדין. טאק טאק טאק. גזר דין מוות. למרות שקמתי.
נחזור מספר שעות אחורה. תחילת המשפט.
''הכניסו את האסיר!'', נצטווח שמש בית הדין וניתר פתאום מן
השולחן הקטן שעל יד הקיר. אני מוכנס אל אולם בית המשפט בעזרתם
של שני זקיפים מזרי אימה. הם אוחזים בחוזקה בזרועותיי אך אני
מתעסק בעיקר בסקירת הסביבה. המון פנים מוכרות ניתן לזהות בבית
המשפט. שועי עולם נתקבצו במיוחד בשביל לחזות במה שהוגדר על ידי
העיתונאים כמשפט המאה. תשומת הלב הזאת לא הטיבה עמי. הייתי שמח
לו ניתן היה לסגור את הכל בדלתיים סגורות, לשמור את סוד אשמתי
ועצם משפטי בין כמה יודעי סוד. כאלו שלא ילכו ויצקצקו בשפתיהם
עם סיומו וישתו את דמי בקשית לרווית צמאון שנאתם.
השופט החל בתיאור פשעיי. בעודי מצפה לשטיחת האשמות שוודאי תיקח
מספר דקות לא מבוטל, נדהמתי כולי לשמוע שאני כאן, כפות
לשלשלאות מתכת, מושפל כמו שמעולם לא הייתי - בעוון פשע אחד
בלבד. ועוד איזה פשע... פשע שמעולם לא הייתי משער שניתן לייחס
לו משמעויות פליליות. ''התעלמות'' הוא אמר. וסיים. מספר דקות
לקח לי להתאושש מההלם שדבק בי. דומה כי ציפיתי לשמוע האשמות
נוספות, או אפילו כאלו שניתן להגדירן כ-''קלאסיות''. עמוק
בנבכי נפשי נתקיימה לה הציפייה מעוררת הפלצות לכך שאם אני כבר
במעמד הלא נעים, שלפחות מעט הכבוד שמגיע לי בתור פושע יינתן
לי. איזה רצח או אונס - אלו פשעים עם גאווה. אבל התעלמות?!
להישפט על התעלמות?! הרי כל אמא מתעלמת מילדיה. כל אבא משיב את
פניו של ילדו ריקם אחת לכמה זמן אגב ניעורי ידיים אגרסיביים.
ממי כבר התעלמתי בצורה שפגעה בו כל כך עמוק עד כי יכל להעמיד
אותי למשפט? קיוויתי שלפחות אם לא אזוכה, תינתן לי במהלך המשפט
תשובה לשאלה זו.
הקטגור ניתר מכסא הלבד האדום שלו כבובת קפיץ ברגע שפנה אליו
השופט בבקשה שיתחיל בדיבורו. דומה כי הוא חיכה למעמד זה שנים
רבות, וכאשר הגיע הרגע לו ציפה כל כך הרבה זמן, ממש לא יכל
לעצור את עצמו.
''כן כבוד השופט - התחיל כשהוא מגניב את מבטו המצחקק אל עברי -
אני מוכן ומזומן''.
''אם כך, נתחיל'' החרה אחריו השופט. עיניו ברקו, ודומה כי ניתן
היה לחזות באישוניו כבר באותו רגע את תוצאות המשפט.
הקטגור החריש מעט, ופתאום נתעגם, ובשימו את כף ידו השמאלית על
כתפו, קרא בניגון, בהביטו אליי, את תחילת נאומו.
''מושבעים יקרים - פתח בפניה אישית מוקירת תודה אל המושבעים
במשפט, ממש כשם היו ידידיו משכבר הימים - עומדת בפניכם כיום
הזכות ההיסטורית להעמיד למשפט את הפושע הנתעב שיושב כאן
לימינכם, כפות לשלשלאות מתכת אליהן עורגת ונכמרת נפשי על האסון
שנפל בחלקם לבוא במגע עם רגליו המטונפות. במשך תקופה לא
מבוטלת, היה אחראי אדם זה למותם של אנשים רבים, בהעלימו עין
מהמאורעות הטראגיים, עד כי הדעת לא סובלת את קיומו. והרי הכיצד
יעלה על הדעת שאדם זה, שנושא באחריות שילוחית לפועלם הטמא של
כל כך הרבה אנשים, ייטול על עצמו מס שפתיים בעודם נאנקים בשדות
הקרב ומגירים את דמו הוא? מגניו ומוקירי שמו יבואו וודאי
ויטענו כי מעולם לא נעשה דבר בשמו, ושלא יכל היה להטות את
אוזנו ולתת מתשומת לבו למתרחש בכל מקום. הרשו לי לגחך. הרי
תפקיד זה נטל על עצמו כאחד מאותם אנשי הציבור, שהעם מציב מעליו
בכדי לסגוד להם. טיפשים ככל שיהיו בני האדם שהציבו אדם שכמותו
בראשם, האם ראוי כי עונשם יהיה אכזרי כל כך? נתעב כל כך? טראגי
כל כך?. חלקכם, שעדיין נוטים לו חסד נעורים וודאי יבואו
ויתרעמו על סמכותו של בית משפט זה לדון בעניינים ארכאים
וערטילאיים שכאלו. דומני, כי עלינו להודות לבית המשפט על שאגר
בקרבו את האומץ להעמיד אדם זה למשפט. שכן תמיד נתנה האנושות,
על מוסדות הענישה וההרתעה שלה, את הדין כלפי הפושעים עצמם,
ומעולם לא עצרה לרגע ולחשוב מה היא היד המכוונת שמאחורי כל
אותם פשעים. בשם מה הם נעשים? או שמא עליי לדייק, אפוא, בשם מי
הם נעשים? לו עמדה האנושות פעם אחת בתולדותיה על אמת וצורך זה
להעניש את מקור המחלה ולא את סממניה הנגזרים ממנה - דומה כי
היינו מצילים מיליוני אנשים מטרפיו של נבל זה. כולי תקווה כי
עיניכם בראשכם והגיון בריא הוא מנת חלקכם, בכדי שתוכלו לגזור
את דינו הראוי של אשם זה - הלך וגבר קולו של הקטגור לפני הגיעו
לשורת המחץ בעודו מצביעה עם אצבעו עליי - מיתה!''
רעדתי. לא יכולתי להגניב ולו לרגע אחד את מבטי לעבר הסניגור.
עווית תקפה את פניי ודמעות החלו ניגרות על לחיי העגלגלות. מה
לי ולכל הדברים שפירט עכשיו? על מי הוא מדבר? מה אני עשיתי?
תהיתי ביני לבין עצמי. האם כל זה הספקתי לעשות בתקופת חיי? האם
שלחתי פעם מישהו למות למעני? הקרבתי מישהו על קידוש שמי? הרי
הכל נעשה בהסכמה בלבד. ניסיתי לשכנע את עצמי. התחלתי לסקור
כנגד עיניי את כל קורותיי, ממש מן ההתחלה. תמונות נעות זעו
בדמיוני בקצב מטורף. התקשיתי לעקוב אחרי רובן. נכון שלא תמיד
נהגתי בצורה מהוגנת, ויתכן כי ימצאו לא מעט אנשים בעולם זה
שיוכלו לדבר בי סרה, אבל עד משפט? לא יתכן. אולי אני חולם.
סגרתי ופתחתי הלוך ושוב את עפעפיי, מנסה להתעורר מהסיוט שתקף
אותי. שפשפתי עם אגרופיי הקמוצים והמהוהים את ריסיי, מנסה בכל
כוחי לקבל אינדיקציה כי כל זה אינו אמיתי. שום דבר לא עזר. אני
כאן, עומד למשפט על פשעים שמעולם לא ביצעתי.
הקטגור הבחין במצבי המעורער והמשיך לתקוף בכל החזיתות. אחוז
טירוף היה, ודומה כי ההרגשה שנאמנותם של המושבעים ניתנת לו
הטיבה עמו. וכי למה שלא תטיב? דבריו חדרו כמו מים שקטים אל תוך
חדרי ליבם הנסתרים ביותר של כל נוכחי המשפט. דומה כי אף השופט
התלהב מעצמתם וחיותם של דבריו, וזעמו העצור שהתפרץ מנאומו זרח
על תוכן דבריו באור יקרות של כנות. לעיתים אף אני, מושא
תקיפתו, הוקסם מכוח השכנוע שלו ומיכולת הדיבור המופלאות שסיגל
לעצמו. באותם רגעים יכולתי רק לקוות שיתאפשר לי לדבר בחצי
מעוצמתו. אין ספק כי אם הייתי מאמין באמת ובתמים בזה, הייתה
נפשי הנסערת מוצאת לה מעט שלווה. כשסיים את נאומו, כעבור 40
דקות של מאמץ שניכרו היטב על רקותיו המיוזעות, התפנה הסניגור
לשאת את נאומו. אחזתי במרפקו והצמדתי אותו בכל כוחותיי חזרה אל
הכסא. ביקשתי אני לדבר במקומו. ידעתי שהסיכוי שאצא נקי מן
המשפט הזה, או אפילו בנזק הקטן ביותר, טמון ביכולתי לשחק
במשחקו של הקטגור. לספר את סיפורי ולטעון לחפותי מן המקומות
הרגשניים והכאובים ביותר. דבר שאין ספק כי הסניגור, שנמצא כאן
ומגן על עורי רק הודות למשלח ידי שאפשר לי לרכוש את שרותיו, לא
היה מסוגל לעשות.
''השתגעת? הרי הוא יטרוף אותך חי!'', השיב לי הסניגור אחרי
שהצמדתי אותו בחזרה לכסא הלבד.
''כן, זהו הסיכוי האחרון שלי. מדובר בחיי. אני מבקש ממך כי תשב
במקומך ותאפשר לי לשאת באחריות למעשיי'', עניתי לו בבטחה שאין
אני יודע מהיכן אגרתי באותה עת.
''אם זהו רצונך...שאלוהים יהיה אתך''.
''הוא כבר איתי'', עניתי לו אגב הגנבת חיוך ממתיק סוד והטויית
אות צלב על חזי.
קמתי ממושבי וביקשתי רשות לשאת את דברי הגנתי במקום בא כוחי.
הקטגור חייך וידע כי אם עד עתה, לאחר נאומו, היה קיים ספק קלוש
בניצחונו, הרגע, עם קומי מהכסא, נמוג אותו ספק כלא היה.
השתדלתי להסתיר את עיני ממבטו עטור עזוז הניצחון, ופתחתי
בדיבורי כשידיי על מותניי וגבי זקוף ככל הניתן.
''אלוהים מת - פתחתי - אין ספק שאלוהים מת. אמרו את זה חכמים
לפני והנה אני אומר לכם זאת כאן כעת שוב, במשפט זה. ואך מדוע
זה כי יעמידו למשפט את מי שכבר עבר מן העולם? הלא אתם,
הליבראלים והסוציאליסטיים בוני מגדל בבל החדש ששרידיו מניתוץ
זה הישן, קברתם אותי בממרתכם, וכעת אתם מעמידים אותי שנית
למשפט. הלא ניתן היה לייחס לי פשע כלשהו לו הייתי בחיים, אבל
אתם כבר הרגתני! אני פונה אל בית המשפט לבטל את טיעוניו של
הקטיגור, שכן בחובם טמון פרדוקס שעד כה דומה כי איש לא הגיס
אליו דעתו. פרדוקס כזה מבטל את כל רלוונטיות המשפט. הרי יתכן
כי מי שהוכרז כמת, יחזור ויואשם בפשעיהם של אלו שביצעו בו
וידוא הריגה ברגע שייאלצו לספק הוכחות? הרי בי תליתם את טומאתו
ואת אבדון דרכו של העולם! הרי שכל האידיאולוגיה חסרת השחר שלכם
בנויה על האשמת פועלי בעבר. אז רצחתם אותי. פטרתם את עצמכם
מהעול שלי, והתפנתם להקים לכם עולם חדש רק כדי לגלות שבלעדי
המצב גרוע משהיה בעבר. אז עכשיו, כשאתם נאלצים לשאת בעול
פשעיכם אתם מעלים אותי באוב, אפוף עשן, כדי להאשים אותי פעם
נוספת ובכך לנקות את מצפונכם?! ולא ידעתי שכה התגעגעתם אליי...
טוהר מידות שכזה דומה כי אפילו אני, הנפשע, הייתי מתבייש
להתהדר בו. מי שצריך לעמוד למשפט אינו אני! אלא החברה עצמה!
החברה שזנחה אותי מאחור, וברגע שזנחה, ברגע שניתצה את פועלי,
משל הייתה כמו ילד שקיבל צעצוע שלא יודע כיצד להפעילו. אחרי
שהצעצוע נהרס, הילד בוכה. ואת מי יאשימו ההורים של הילד ספוג
הדמעות? את מי שנתן לו את הצעצוע! לא את הילד שהרס אותו! פשעי
הוא כי נתתי את הצעצוע! אף לא נתתי, אלא נגנב ממני. נלקח ממני.
דומה כי אין לי מה להוסיף עוד כבוד השופט. הצדק והשכל הישר
יגידו את דברם''.
סיימתי. סקרתי במבטי את הנאספים לבית המשפט במטרה למצוא איזה
חיוך אוהד ומבט נטוע סימפתיה. אך לא מצאתי דבר. באותו רגע
ידעתי שדיני נחרץ, אך לפחות נחרץ בכבוד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.