הפנית את המבט אלי
עיניי חתול
דורסניות
ירוקות מרוב אשמה
אבל... לא אשמה שלך,
"אני?"
מה אתה מסתכל לעברי בכלל, חתול רחוב חסר מעצורים שכמותך
בושה.
ואני משירה מבט לא חוששת מדבר, מתריסה
והוא מתעקש
עיניו חודרות לתוך המעמקים האפלים של נשמתי לתוך חיי
לפתע מרגישה עירומה
"עזוב אותי",
עפעפי כמגן מכסות
ואני אך עדיין לוחשת, בעוד עיניי עצומות
"מה אתה מביט בי בצורה כזו"
ולא יודעת אם מלגלג או בוכה
רק יודעת שבתוכי בוערת.
דממה.
"מה אתה רוצה", פולטת בחצי קול
והנה מרגישה את חיוכו
החיוך הזה שיודע הכל אך לא פוקחת עיני.
"הו, יפיפייה שלי",
"שאלתי מה אתה רוצה",
וקולו רך, מלטף,ואני מושיטה יד בלי משים. לא רוצה שיגע בי.
שיתרחק
"למה את בורחת מפני הכל, ידידתי האהובה,
מה כואב לך שם בפנים".
מושיטה יד באפילה, "די". אין לך רשות
כשלפתע מרגישה את ידי תחת ידו במן ליטוף שכזה.
או אולי יותר נכון לומר לפיתה חזקה
מרגישה אנרגיות זורמות לגופי תחת מעטה קר
מרגישה את החום את החוזק החסר לי כ"כ.
מרגישה איך אני לאט נמסה לתוך
עצמי
"די...", לוחשת , טובעת,  "די לך..."
"מספיק"
"אני לא יכולה לעמוד בזה יותר",
"אז בואי שבי", ביד רכה אך חדורה עקשנות, מוביל אותי. יושב.
ואני על ברכיו. מצונפת בתוך תוכי
ועיני עצומות.
מרגישה טיפת מים,או שמא דמעה בכף ידי. מרגישה לטיפת יד חזקה
ותומכת במורד לחיי
"אל תבכי ילדתי",
"אני כאן".