רכבת פרוורית לבנימינה
חושך בחוץ -
וסתיו.
והעיר, אורותיה חולפים
כמחשבות בראשי המנוכר
במן רגעים שכאלה
גם לעצמי אני זר.
ולפעמים, חמימות של פגישה חולפת
ממהרת ועוברת
אולי זו לא היא
אולי היא לא זוכרת...
ודי! נמאס לי לחכות שהיא תבוא
(והיא הרי לא תבוא - עובדה - היא לא באה!)
ושמחר אולי שחרור
וזהו - יתחילו החיים
אבל החיים זה צריך להיות עכשיו!
הרגע שבו הם מתרחשים!
ואז מה אם צבא,
ואז מה אם לבד!
ואז מה אם אני יושב פה כמו נווד,
לבד,
על המדרגות!
ואפילו שיש כבר הרבה מקום על הרכבת
אני יושב לבד על המדרגות.
אך איני חפץ לשבת
כמו כל האנשים האלה,
על הכיסאות הנוחים האלה!
כאילו אני שייך לפה
כאילו אני כבר מסכים שזה קורה לי.
וזה קורה לי.
רק שזה לא אני.
אני אביר מאוהב
רק שאין לי במי
אני אדם מאמין
רק שאין לי במה
אני משורר ללא קול
ללא במה. |
