[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה תמימה
/
ילד לאדון זקן

"הם לא מקומיים", אמר אבא על האדונים שיהיו לי, "נוודים
קשישים, אבל מכובדים ובעלי רכוש".
ביקשתי מאבא ברכה. "הברכה בשבילך זה להכיר שזה הגורל ולא
להתמרד. את חזקה, זריזה ורגילה לעבוד. הכול יהיה לך קל אם רק
תזכרי את מקומך. אל תתחצפי אל האדונים", אמר. הגברת החדשה שלי
הייתה אישה מבוגרת ועדינה, עיניה ירוקות וקולה רך. לא היו לה
הרבה תביעות, לפחות לא בימים הראשונים. התרגלנו זו לזו. היו
להם עבדים ושפחות רבים ואני מוניתי למשרתת אישית שלה.
התיידדתי גם עם כמה מהשפחות האחרות, חלקן היו אימהות וילדיהן
היו רכוש האדונים.
יום אחד הודיעה לי שבכוונתה "להיבנות" ממני. "את תקבלי אוהל
קטן משלך", אמרה, "והוא יבוא אלייך. תמשיכי לעבוד כרגיל  עד
שתכנסי להריון ואז כבר נראה. עלייך לציית תמיד לאדון וכמובן -
הילדים שייוולדו יהיו שלי ושלו".

היא לא שאלה אותי, דעתי לא הייתה חשובה. ידעתי כבר שהרבה גברות
עושות את זה, כשהאל לא נותן להן הריון. אירגנה הכול לפי טעמה;
עמדה על ידי והורתה לי להתרחץ ולמרוח שמנים. בקפידה בדקה את
גופי הצעיר, עורי המתוח, פיזרה ובדקה את שיערי השחור המבהיק,
בחרה אפילו את הפרוות והאריג עליהם נשכב באוהלי ואת היין
והפירות שיונחו לצד משכבנו. ראיתי אותה עכשיו בעיניים אחרות;
עקבות יופייה עדיין ניכרו בה, אך בכל זאת קשישה-קטנה הייתה,
לבושת שחורים ושתקנית קמוצת פה. התחלתי לחשוש מתאוות השליטה
שלה. האם יניח לה להישאר איתנו באוהל גם כשנתייחד?  האם גם אז
תחלק הוראות? ומה על הקנאה הזאת שלה, האם באמת חשבה שאני רוצה
לחיות עם הזקן?

הנר כמעט כבה עד שהגיע האדון לאוהלי. לבקשתו, פשטתי את כותנתי
החדשה וחיבקתי אותו. גופו גרום היה ונוקשה. הוא רעד. שפשפתי את
גבו עד שהתחמם קצת, וגם הוא נגע בי ושפשף את גופי בכפו, אפילו
שלא רציתי. היה שעיר ועור ידיו מחוספס. לא אהבתי את מגען -
ממששות את גופי בנוקשות מביכה. חיבק וגם נישק אותי. הנשיקות
היו משהו חדש לי, נעים ומגרה. נישק אותי על הפה ועל הגוף
ודיגדוג זקנו ריגש אותו. ידו החליקה בין רגליי. מה יקרה לי עם
האדון הזקן הזה? האם תמיד יגע בי כך? נרתעתי ממנו והוא קפא על
מקומו. "תישני עכשיו", אמר, "אולי מחר אבוא שוב". אבל כבר
הייתי מגורה, גופי התפתל ונע. נגע בו, התנועות שלי העירו משהו
אצלו. עלה עלי ומיהר לחדור אל גופי כאילו אסור לאבד רגע. היה
נרגש, השמיע כמה נהמות קצרות בקול דקיק ואחר כך נרגע, התגלגל
ממני ונרדם. עדיין הייתי מגורה וגופי המשיך להתפתל. פחדתי
שיתעורר וירצה שוב. לא הצלחתי לישון כשהוא לצידי. מוקדם בבוקר
הלך והגברת באה. הסתובבה באוהלי, בוחנת אותי ואת פרוות הכבש
עליה שכבנו. אחר כך מיהרה לתכנן לי עבודה.

בערב בא שוב, ביקשתי שינשק אותי כמו אתמול. "מאוד אהבתי את
זה", אמרתי בביישנות וראיתי ששמח. "תגידי עוד - מה את אוהבת",
ביקש. הלילות הבאים היו יותר טובים. למדתי מה נעים לו ומה מביך
אותו; את ידיו הנוקשות משחתי בשמנים ריחניים והוא למד לשלוט
בעצמו, מיהר פחות ולא חשש לאבד את התשוקה. ככל שהתקרבנו זה לזו
והתחלתי ליהנות מביקוריו, הוטלו עלי עבודות יותר קשות.  הגברת
הייתה מופיעה, בודקת את בטני ואחר כך מסתובבת עצבנית ומתוחה.
היו מקרים שגם הייתה מתפרצת בבכי וזעם. השתדלתי להתעלם ממנה.
בישרתי לו שיהיה לאב ושמחתו נגעה אל ליבי. היה כל כך גאה, חיבק
אותי, ליטף את בננו מבעד לעורי ודיבר אל התינוק שלנו שטרם
נולד. על שמחתי שלי העיבה הדאגה: הילד נועד להיות שלהם? היא
אמרה לי שיגדל על ברכיה ויגור באוהלה...
האם ידע שאני אימו? מה אם תנסה הגברת להפריד בינינו? איך אסתדר
עם שניהם? הוא מפנק אותי בלילות, קשוב לכל מחשבותיי, והיא מענה
אותי בבקרים בעבודה קשה. הוא ממשיך לישון איתי, גם כעת
כשההיריון המקווה הושג, והיא פגועה.

פחדתי מהלידה. מה יקרה? כבר בבטן אני אוהבת אותו, איך אסכים
שייקחו ממני את בני כשייוולד?
יום אחד ברחתי, רציתי לדעת אם יבוא אחרי ויחפש אותי ואת ילדו.
הוא לא בא ואני חזרתי. חשבתי על התינוק ולא היה לי לאן ללכת.
הלידה הייתה מהירה. הגברת לקחה את תינוקי הקטן מידי המיילדת
ופניה זרחו מאושר. לזמן קצר היינו כאחיות - שתינו אהבנו אותו.
עטפה ונשאה את בני אל אוהלה. רציתי לראות אותו, לספור את
אצבעותיו ולהניק אותו. היא אמרה שאבוא מאוחר יותר. גם האדון בא
לצפות בבנו הנצמד לשדי התפוח, בחלב הניגר מפטמה דשנה.

"לכשייגמל", פסקה הגבירה חיוורת, "תפסיקי לבוא. מקומך באוהל
השפחות. הילד הזה שלי הוא ושל אביו, אל תשכחי את זה. האדון כבר
לא צריך אותך, לא איתך יעשה עוד ילדים!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לחבר של שלי:

שלי שואלת אם
אתה מתכוון
לתמשיך לכתוב
כי הסלוגנים
שלך
כבר מתייבשים
לה על השפתיים

צפיחית בדבש
מפיקה מרגליות


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/04 21:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה תמימה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה