היא פיהקה בצד השני של הטלפון, הגבתי מייד בפיהוק משל עצמי שכן
הפיהוק שלה, בוודאות, גרם לי לפהק בחזרה. "האם את יודעת שגם
כשמישהו מפהק בחדר חשוך לחלוטין, מבלי שאפילו תראי אותו מפהק,
את אוטומטית מפהקת בעצמך?", ניסיתי להישמע חכם אבל אז היא שאלה
את השאלה הכי טבעית בעולם, השאלה שהפכה את עולמי: "למה?". שנים
רבות אחרי השיחה הזו ניסיתי להבין מה יש בפיהוק שמדביק את הצד
השני; התייעצתי עם רופאים ופסיכולוגים וקראתי ספרים על שינה.
לצערי, כל מה שהצלחתי להבין היה שלכל אחד ולכל ספר יש תיאוריה
שונה משלו.

לא מזמן קניתי מחשב חדש וחיברתי אותו לאינטרנט המהיר. נציג
השירות של "בזק" הסביר לי שהכול נמצא ברשת, ליתר דיוק הוא אמר:
"כל מה שתרצה בלחיצת עכבר". המילה הראשונה שהקלדתי ב"גוגל"
הייתה פיהוק. לא אגזים אם אומר שפתע הופיעו לינקים לאלפי אתרים
ומיותר לציין שנכנסתי לכולם. היו שם הסברים מדעיים, סיפורים
נחמדים וגם תמונות של חתולים מפהקים, אבל הסבר על האופי המדבק
של הפיהוק לא מצאתי. החלטתי לשלוח הודעה בכל מיני פורומים
למיניהם כמבקש הסבר לתופעת הפיהוק המדבק. חלפו כמה שבועות עד
שמישהו ענה: "אם אתה באמת רוצה לדעת למה פיהוק מדבק, פגוש אותי
ברוטשילד פינת אלנבי בשעה 3:22 לפנות בוקר, אל תדאג. תדע לזהות
אותי מיד".

הודעה מלחיצה לכל הדעות, האם עלי ללכת או לא? שמעתי על כל מיני
מקרים מפחידים כאלה של בחורות שהותקפו ועל ילדים שנחטפו ע"י
אנשים שפגשו בכל מיני פורומים. חשבתי על זה הרבה לפני שהגעתי
למסקנה שאם לא אלך אצטער על זה כל חיי, אולי באמת יש למישהו
המסתורי הזה תשובה לשאלה שמטרידה אותי כבר שנים? כבר בשעה 3:00
לפנות בוקר עמדתי במקום המפגש המתוכנן. הלב שלי פעם בכל פעם
שעבר מישהו ואז הוא הגיע. הוא צדק. מיד זיהיתי אותו. גבוה
ובטוח בעצמו. הוא צעד לכיווני לבוש מעיל עור ארוך כמו שתמיד
רציתי לקנות וחבש כובע בוקרים משונה. יכולתי להישבע שהוא הלך
בהילוך איטי ושהזמן מסביבו היה כמו מין בועה מנותקת כזו, כמו
באיזה סרט מדע בדיוני. הושטתי את ידי ללחיצת יד מנומסת, אבל
הוא חלף על פני בלי לומר מילה. הסבתי את מבטי לאיש וראיתי שהוא
נכנס לסמטה קטנה ליד הפיצוציה. בלי לחשוב יותר מידי הלכתי
אחריו. הוא נשען על הקיר והדליק סיגריה, בחיי שכל הסצנה הזו
נראתה כאילו היא לקוחה  מהמטריקס. הוא הושיט לי את קופסת
הסיגריות ובקול הכי מפחיד ששמעתי בחיים אמר: "קח אחת, אני
מתעקש".

היה בו משהו מהפנט כי אני חושב שגם אם לא הייתי מעשן הייתי
לוקח סיגריה. הצתתי אותה עם המצית שלי והשאחטה הראשונה כמעט
והפילה אותי. "מה זה?!", צעקתי תוך כדי שיעול כשאני יודע שזאת
לא סיגריה רגילה. "היום אתה לא תפהק", השיב בחצי חיוך, "בוא
איתי". הלכנו ברחובות תל-אביב לפחות שעה עד שהוא נעצר ליד פסל
ישן באיזה גן ציבורי בארלוזורוב.  
"אם אתה באמת רוצה לדעת למה אנחנו מפהקים, אתה חייב לעבור את
המבחן", שלף.
"המבחן?", עניתי בקולי שמעולם לא היה רועד יותר. הוא שלף בקבוק
קטן ובתוכו נוזל ירוק סמיך ופתח את הפקק. עשן מאיים יצא מתוכו.
"כל מה שעליך לעשות זה לבטוח בי, קח את הבקבוק ושתה", אמר.

המחשבה הראשונה שלי הייתה על רעל שהוא מנסה לגרום לי לשתות
והוא, כמו קורא את מחשבותיי, הגיב מייד - "אני יודע שזה נראה
רע, אבל  אני אעזור לך להחליט.". הוא הניף את הבקבוק באוויר
ולגם ממנו לגימה הגונה. ובכן אני לא אדם חלש, קשה מאד לשכנע
אותי כי אני תמיד סקפטי ולראיה - אני לא ממלא לוטו וטוטו. אני
ממש לא מאמין במזל, לא מתפלל לאלוהים וגם לא מאמין במגידי
עתידות למיניהם.

הייתי מהופנט! כל  איבר בגופי צרח לי לברוח, אבל  לא יכולתי.
בכוחותיי האחרונים הרמתי את ידי הימנית ואחזתי בבקבוק. הוא
אפילו לא חייך ויתרה מכך הדבר נראה לו הכי טבעי בעולם. את מה
שקרה בדקות הראשונות שאחרי הלגימה אני זוכר במעורפל. אני זוכר
רק את הקול שלו ואת הפסל.
הכרתי את הפסל הזה עוד מימי ילדותי כי אהבתי לשבת בגן הציבורי
הזה ולבהות בעוברים ובשבים. מידי פעם, אני מוכרח לומר, העפתי
אבנים על ראשו של אותו פילנתרופ יהודי רק בשביל להתאמן ולהרוס,
אתם יודעים. היום זה כבר לא היה אותו הפסל. אחרי שהנוזל הירוק
והמבחיל הזה ירד לתוכי ראיתי משהו אחר במקום הפסל - היה זה מן
שער למימד אחר, מן חור תולעת כזה כמו בסדרה "גולשים בזמן".

לקח לי זמן כדי למרכז את הראיה שלי מחדש. הוא עמד בכניסה לשער,
סימן לי לקום ואף אמר בקול סמכותי: "בוא". לא פחדתי. הרגשתי
שמה שהולך לקרות הוא הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים. בצעדים
כושלים נכנסתי אחריו לחור התולעת. יצאנו באותו מקום בדיוק, אבל
משהו היה שם שונה. אמנם הפסל עמד על כנו והרחוב נראה היה זהה
לחלוטין, אבל עבר שם מישהו שלבש חולצה עם אור אדמדם שנדמה היה
בוקע מתוכה. כשהוא התקרב יכולתי לראות שהאור הזה הוא לא חלק
מהחולצה. לא ייחסתי חשיבות יותר מידי גדולה לעובדה זו היות
והיינו בתל אביב שבה קיימים דברים מוזרים כאלה כולל אנשים עם
פנסים מתחת לחולצה, אותם אפשר למצוא בשפע. כשעבר עוד זוג מולנו
וגם מהם יצא אור אדמדם הבנתי שזה כבר לא מקרי. "בוא איתי, נעשה
לנו סיבוב הכרות עם המציאות", אמר לי הבחור שפגשתי בהתחלה אך
שכחתי לגמרי שגם הוא שם. "אני לא זז מפה עד שאתה לא מסביר לי
מה לעזאזל קרה עכשיו!", צווחתי עליו.

-"הסיגריה שעישנת היא לא סיגריה רגילה - היא מרדימה את היצור
שבתוכך. השער שדרכו הוא לא שער למימד אחר אלא שער לעולם האמיתי
ללא המסכה שהלבישו לנו".
-"על מה לעזאזל אתה מדבר?!".
-"אני עוקב אחריך כבר הרבה זמן. אתה מחפש את משמעות הפיהוק
ואפילו לא יודע למה. האנשים שמסביבך הם אכן בני אדם, אבל הם,
אני ואתה לא לבדנו - בתוך כל אחד מאיתנו יש יצור זר שניזון
מהרגשות שלנו. יצורים אלה מתקשרים אחד עם השני ע"י פיהוק. למה
אתה חושב שכשאתה מפהק ליד מישהו הוא מייד מגיב בפיהוק? היצור
שבתוכך שולח מסר ליצור שלידו והוא מחזיר תשובה."

השעה כבר הייתה 5:30 בבוקר והרחוב הלך והתמלא באנשים עם אורות
בוהקים מתוכם. הסבתי את מבטי לאיש הגבוה שעמד לידי ולא ראיתי
אור. הורדתי את מבטי לכוון הבטן שלי וראיתי אור. האור היה חלש
כזה, שלא כמו האורות שבקעו מגופם של העוברים והשבים ברחוב.
הבנתי שהסיגריה שעישנתי כנראה הרדימה את היצור שבתוכי ולכן הוא
עמום יותר מהאחרים. רציתי לצרוח ולברוח משם אבל לא הצלחתי.

"השער שפתחנו ייסגר עוד מעט, בוא נחזור", אמר ללא הודעה
מוקדמת. האורות האדומים נעלמו כשחצינו את השער מחדש. הרחוב התל
אביב העמוס, זה שראיתי כבר מאות פעמים, נראה לי עכשיו שונה
לגמרי. האנשים שהלכו מולי נראו לי פתאום כמו בובות, כמו
רובוטים. "אני דארקו", אמר והושיט לי את ידו החופנת בתוכה
קופסת סיגריות. היא נראתה כמו קופסת סיגריות רגילה - L&M
lights היה כתוב עליה. "הסיגריות האלה ירדימו את היצור שבתוכך
לזמן מוגבל מאד. משהו כמו חצי שעה. היה ותרצה להרוג אותו,
תצטרך לעבור דרך ארוכה, אמנם אני אוכל ללמד אותך כל מה שתצטרך
לדעת, אבל כדאי שתדע, לא תצליח לישון הרבה אחרי שהוא ימות. האם
אתה אוהב לישון?", שאל. ניסיתי להקשות עליו ושאלתי: "מי לא
אוהב לישון? חוץ מזה איך זה קשור?", אבל הוא אמר באדישות:
"היצור הזה מרדים אותנו ובלילה הוא מתקשר הכי טוב בין שכמותו,
זה קשור בגלי המוח שלנו במצב שינה.".

"איך לעזאזל מתגברים עליהם?", אמרתי מבולבל אבל לפני שהבנתי מה
קורה הוא תפס לי את היד והרגשתי דקירה חזקה. הכול הלך ונהיה
עמום. "מה....מה הזרקת....מה הזרקת לי.....", סיננתי בכוחותיי
האחרונים ושמעתי אותו לוחש לי להירדם. כשהתעוררתי לא ידעתי אם
זה היה חלום או לא, אבל לידי שכבו פקטים של L&M lights. חיפשתי
את הדקירה בידי ולא מצאתי. דארקו נעלם מהאופק אך במשך כמה
חודשים ניסיתי לחפשו עד שלבסוף ויתרתי. מי ששואל אותי היום למה
אני בקושי ישן אני מקבל תשובה שיקרית שכן מי יאמין לסיפור כזה
מטורף?