הכרנו בעבודה. היא הייתה מהיפות האלה שבא לנשק בשנייה שרואים
אותן. ידעתי מייד שיקרה פה משהו לא רגיל, לטוב או לרע. התלבטתי
קשות איך לגשת אליה ואני מניח, שבעצם קיוויתי שהיא תצור איתי
את המגע הראשון.
כשראיתי אותה עוברת במסדרון ממש הרגשתי צמרמורת. בטח יש לה חבר
,חשבתי לעצמי.
לפני הרבה שנים הייתי אצל איזו מין רופאת אלילים כזו שאמרה לי
שהאחת והיחידה תתגלה לי בחלום מאד מסוים, שבו אראה אותנו
מתחתנים. לילה אחד אחרי שראיתי אותה לראשונה, חלמתי עליה את
החלום הנכון. אני לא מאלה שמתחילים עם בחורות, אבל לתת לאחת
והיחידה ככה לחמוק? החלטתי לעשות הכול כדי להשיג אותה.
איך בכלל מתחילים עם אחת כזו? אזרתי אומץ ושלחתי אליה e-mail
עם כל מיני משחקי מחשב דביליים. סתם בשביל ליצור איזשהו קשר
ראשוני.
היא לא הגיבה. אזרתי עוד יותר אומץ והחלטתי ללכת אליה לחדר.
דיברנו כמה שניות ושאלתי אם היא מעשנת. כשהיא אמרה שכן, הרגשתי
מצוין. הנה ההזדמנות שלך, חשבתי לעצמי. יצאנו לעשן בחוץ ומכאן
העסק התחיל לצבור תאוצה.
התחלנו לדבר די הרבה יחסית, ובשלב מסוים ביקשתי את הטלפון שלה.
אז רק הבנתי שבעצם יש לה חבר. לא ויתרתי. סימנתי לעצמי מטרות
בראש: לקחת אותה הביתה, להשיג את הטלפון שלה סתם בשביל לדבר,
ולבסוף לצאת איתה כדי שתראה שאני בסה"כ בן אדם מעניין. זה לא
ממש עבד.
התאהבתי בה מעל הראש, אבל היא לא הייתה מעוניינת.
אני מניח שזה היה נשאר ככה אלמלא היינו יוצאים ליום גיבוש
המנהלי שהיה לנו בעבודה. החלטתי שאני לא מסוגל יותר לעמוד בזה.
אני מאוהב בבחורה הזו והיא לא רוצה אותי. הגעתי למסקנה שאני
חייב לנסות להפסיק לדבר איתה, רק בשביל לא לשקוע עוד יותר
בדיכאון. וכמו באגדות זה מה שהפך הכול. היא הבינה שיש לה רגשות
אלי רק אחרי שהפסקתי לדבר איתה .
התחלנו לצאת. הכול היה נפלא! האהבה פשוט פרחה. אני הבנתי
שמצאתי את האחת והיחידה וקיוויתי שגם היא תרגיש כך. 3 שנים
מדהימות עברנו ביחד. מלאי חוויות כמו כל 24 השנים שהיו לי
לפניה וכמו  24 השנים שיהיו לי אחריה. היינו בטיולים ביחד,
יצאנו לבלות ביחד, ראינו סרטים ביחד ובעיקר - אהבנו ביחד.
עד הטעות.
לחבר שלי היתה יום הולדת ויצאתי איתו ועם עוד כמה חברים לפאב
נחמד בקריות. הייתה לנו ידידה משותפת שגם הגיעה באותו היום.
היא התחילה איתי, ואני, שפחדתי מכול הסיטואציה הזו לא סיפרתי
לחברה שלי על האירוע הזה.
נכנסתי בטעות למערבולת שקרים לא נגמרת. קיוויתי שזה פשוט יעלם
יום אחד. אבל זה לא נעלם והשקר התפוצץ לי בפרצוף. עד היום אני
לא ממש מבין למה הייתי צריך לשקר לה וממה בעצם פחדתי. היא
נפרדה ממני ושברה את ליבי.
רק שבועיים אחרי שנפרדנו סיפרתי לה את האמת. לא שחשבתי שייצא
לי משהו מלספר לה את האמת, אבל היא הגיבה לזה בצורה מאד
חיובית. כבר חשבתי אנחנו בדרך הנכונה לחזרה ואז היא התהפכה.
"אני לא בטוחה במאה אחוז שזה מה שקרה", היא אמרה, "יש לי תחושת
בטן לא טובה ואני לא מצליחה להעביר אותה".
החלטתי לחקור את הנושא הזה של תחושות בטן. הסתבר שיש ענף שלם
ברפואה שעוסק בתחושות בטן.
קבעתי פגישה עם דוקטור אומאדן, שעבד בקליניקה פרטית בצפת. הוא
אמר, שלפתור בעיות בתחושות בטן לוקח זמן ושאם אני באמת רוצה
לפתור אותן אני צריך לבוא לפחות לסוף שבוע שלם. לקחתי חופש
מהעבודה ונסעתי לצפון.
יש משהו בעיר הזו. מן אווירה של קדושה. הקליניקה שלו הייתה
קטנה ומוזרה. במרכז החדר היה כסא טיפולים גדול ומאיים ועל הקיר
הייתה תלויה שבועת הרופא בסמוך לדיפלומת הרופא שלו.
הוא קיבל אותי מייד. יש לציין שהייתי הלקוח היחיד שם, ולדעתי,
הלקוח היחידי שהגיע במשך תקופה ארוכה כי החדר כולו היה מאובק
כאילו לא דרכה שם רגל אדם כבר כמה שבועות.
"שב על הכסא", הוא ביקש. ניסיתי להסביר לו שהבעיה היא לו בי
אלא בה. לה יש תחושות בטן רעות ולא לי. שום דבר לא עזר. הוא
שלף מחט ארוכה ודקר אותי. הרגשתי מטושטש. הייתי בהכרה מלאה
ויכולתי לשמוע את הקול שלו בבירור.
"מה שהזרקתי לך עכשיו ירפא את כל תחושות הבטן שהיו לך אי פעם,
אם רק תרצה."
רציתי לשאול אותו מה לעזאזל הוא הזריק לי ולמה הוא היה חייב
להוסיף את המשפט 'אם רק תרצה'.
נרדמתי.
כשהתעוררתי היה כבר יום שבת. הדוקטור ישב על כיסאו וגלש
באינטרנט. קמתי מהכסא שעליו נרדמתי ביום חמישי ורציתי לקפוץ
עליו ולפרק אותו, אבל קודם היה עלי להבין מה הוא הזריק לי והאם
זה באמת יכול לעזור לי. הוא מייד הבחין בתנועה מכיווני והפנה
את מבטו אלי,
"מה שלומך? ישנת טוב, אה?".
הוא אמר הכול בחיוך כזה נחמד שכול העצבים שהיו לי כלפיו פשוט
נמחקו.
"קודם עלינו לבצע בדיקה נוספת לפני שנמשיך", הוא שלף פנס קטן
והצמיד אותו לאוזני, "הכול נראה תקין. אתה יכול לשבת.".  
יצאתי משם רק ביום ראשון. את כל יום השבת הזה ביליתי בקליניקה
שלו מקשיב להסבריו המדעיים ולסיפור חייו המדהים. הוא סיפר על
התרופה שנתן לי, ועל איך הוא פיתח אותה. דיבר על אשתו המנוחה
ממנה נאלץ להיפרד אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן ועל איך הם
הכירו."גם לה", הוא אמר," היו תחושות בטן רעות לגבי. לא יכולתי
להבין למה ובשלב מסוים הפסקתי. החלטתי לנסות לפתור את הבעיה
במקום לנסות לשכנע אותה שאני בסדר. לא לחינם למדתי רפואה כל כך
הרבה שנים. פיתחתי את התרופה נגד תחושות בטן רעות ונתתי לה
לשתות אותה. התחתנו חודשיים אחרי זה."
דיברנו שעות. על איך הוא היה לידה כשהיא הייתה על ערש דווי,
ועל הילדים שלהם. סיפרתי לו קצת על עצמי ועל הבחורה הזו עם
תחושות הבטן השליליות.
כשיצאתי למחרת ממנו הוא נתן לי בקבוקון קטן.
"פה נמצאת התרופה שפיתחתי. אתה חייב לדעת שיש בעיה אחת קטנה
איתה. היא חייבת לרצות לשתות אותה לבד. אסור לך לתת לה את
התרופה הזו מבלי שתדע מה היא. זה פשוט לא יעבוד. אפשר להזריק
את החומר הזה ולקוות שהצד המקבל ירצה מספיק להבריא, אחרת זה גם
לא יעבוד."
לקחתי את הבקבוקון ונסעתי לביתה.

1. כשהגעתי אליה היא התעוררה משינה. אנשים שמתעוררים משינה
נמצאים במצב הכי נוח לשכנוע ולא הייתי צריך להסביר לה יותר
מידי על מה מכיל הבקבוקון הזה ומזגתי לה את תכולתו לכוס קטנה.
היא שתתה את כל הנוזל המוזר הזה ונרדמה מייד. שלושה ימים אחרי
זה היא פתחה את עיניה.
חודשיים אחרי זה התחתנו. מצאנו ביחד את דוקטור אומאדן ופתחנו
שלושתנו חנות קטנה בצפת לממכר התרופה הכי מיוחדת בעולם.
לא הרבה אנשים שמעו עלינו, אבל הספיק לנו למכור בקבוקון אחד
כזה בחודש כדי להיות מסודרים ואנחנו מכרנו יותר מ-50 כאלה
בחודש. השמועה עברה מהר מאד מפה לאוזן, ומהר מאד התפתחנו לחנות
יותר גדולה ואחר כך לרשת חנויות לממכר התרופה.
היום אנחנו גרים בצפת, עם שלושה ילדים וכלב. עשירים ומאושרים.

לא היו לנו יותר תחושות בטן שליליות לגבי שום דבר. החיים נראים
הרבה יותר טוב כך.

2. כשהגעתי אליה היא התעוררה משינה. היא תמיד הייתה עצבנית
יותר כשהיא מתעוררת ולא עזרו התחנונים שלי והניסיונות שלי
להסביר לה מה אני עושה אצלה. תפסתי אותה בכוח והראיתי לה את
הבקבוקון.
"זה הפתרון שלנו", אמרתי מייד, "שתי אותו ונצא ביחד לדרך
חדשה".
היא סירבה. היא לא מאלה שמאמינים בתרופות פלא. אני לא מאלה
שמוותרים, אבל הפעם זה היה סופי. יצאתי מהדירה שלה והשלכתי את
הבקבוקון לוואדי הסמוך. הוא התנפץ ואיתו החלום שלי.
היום אני רואה אותה מידי פעם ברחוב והלב שלי נצבט כל פעם מחדש.
אולי זה הגורל שלנו ואולי לא.
אולי אין באמת תרופות פלא. ואולי כן?