וכשהוא מת, זה לא עניין אף אחד, אף אחד לא צחק, אף אחד לא בכה.
וזה לא שהם לא ידעו, הם היו לידו כשהוא מת, וזה לא שינה להם
דבר.
זה לא תמיד היה ככה, כשהוא נולד היו כמה שצחקו והיו כמה שבכו,
אבל מהרגע שהוא זכר את עצמו, הוא לא הזיז לאף אחד. הוא שיחק עם
הילדים האחרים, הוא יצא עם בחורות, הוא עבד עם אנשים, אבל זה
לא הזיז להם. אז הוא מת, והוא קיווה שלפחות זה יזיז להם, אבל
לא, כשהוא מת זה לא עניין אף אחד.
כמה פעמים הוא שקל התאבדות, או סתם נזק רציני אחר לעצמו. הוא
חשב שככה הם ישימו לב אליו, ירחמו עליו, יעזרו לו. אבל בדירה
ליד היה עוד אחד שאף אחד לא שם עליו, אותו אחד התאבד וזה לא
עזר בכלל, אף אחד אפילו לא הזכיר אותו. במקום זה הוא התחיל
לבנות קריירה משגשגת, לבנות, לייצר, למכור, לעזור, לתת מתנות,
אולי ככה יזכרו אותו בתור איש מכובד. אבל לא.
באותו בוקר ילדה חצתה את הכביש ומשאית שעברה עמדה לדרוס אותה.
הוא רץ ודחף אותה מנתיבה של המשאית ולה לא קרה כלום, אבל הוא
לא הספיק לברוח. לקחו אותו מהר לטיפול נמרץ, אבל לא היה כבר מה
לעשות. וכשהוא מת זה לא עניין אף אחד, אף אחד לא צחק, אף אחד
לא בכה. והם חשבו שהם מתעניינים, וחשבו שהם צוחקים ובוכים,
וחשבו שהם העריכו אותו על מה שעשה בחיים. וכשהם מתו אף אחד לא
צחק, אף אחד לא בכה, רק הוא צחק ובכה ואמר שהם מתו כבר לפני
זמן רב.