שערי שמים סגורים
לשמוע את אשר לא תאמרי.
בדד בשתיקה, אחד בדאגה,
אין כאן מנוס מלשאול מדוע,
בשיר הזה.

האדמה קצת רועדת,
תרועת המשתנה ממשיכה ומהדהדת.
גם האהבה, גם השנאה,
נהגתי לומר להן היכן ביתן,
אבל לשניה הטעונה הזאת בחיים,
לא ידעתי.

קשה לשים את האצבע,
כך שאדע היכן אני כושל בה.
קשה לדעת כי מכאוביה
הם רעידת אדמה בשמים הרחוקים,
בהם היא חיה,
והיא ענוגה.

שתיקות העבר נתונות,
זועקות מלוא קיבתן הריקה.
הן רעבות לומר את שהיא לא תעז,
לעשות מן הצער שלה
זמר נוגה שיתנגן גם בליבי.
וביחד, בעצב,
נשיר.